לאחר השואה התנהלו מאות משפטים של פושעים נאצים ובעלי בריתם. המשפטים התנהלו במשך שנים, והיו אמצעי חשוב לעשיית דין עם הפושעים.
עוד במהלך המלחמה הצהירו בעלות הברית על כוונתן להעמיד לדין את האחראים לפשעים ואת מבצעיהם, ועם תום המלחמה הקימו בית דין בין-לאומי לצורך שפיטתם.
שורדי השואה פעלו אף הם על מנת להביא לדין פושעים נאצים, המענים והרוצחים של בני עמם. בפברואר 1946 הקים הוועד המרכזי של היהודים המשוחררים בגרמניה מחלקה משפטית שבה פעל מדור שעסק בפושעי מלחמה נאצים. במהלך פעילותו ניסה המדור לחשוף פושעי מלחמה ולסייע לשלטונות להרשיע את אלו שנעצרו.
משפטי נירנברג הם סדרה של משפטים שנערכו בעיר נירנברג שבגרמניה. המשפט המרכזי החל באוקטובר 1945 ונמשך כשנה. במהלכו נשפטו 22 מבכירי השלטון הנאצי, גרמנים ואוסטרים. השופטים מונו מטעם ממשלותיהם ונדרשו לפעול לפי מצפונם ולפי הדין. במשפטים אלו בלטה השאיפה להדגיש את הממד האוניברסלי של פשעי הנאצים. דבר זה הביא להכללת רצח היהודים בהגדרה המקיפה של פשעים נגד האנושות ולא כקטגוריה שיפוטית נפרדת.
העד היהודי היחיד במשפטי נירנברג היה אברהם סוצקבר, משורר ופרטיזן, שבמהלך המלחמה חי בגטו וילנה וביערות נארוץ'. עדותו התקיימה ב-26 בפברואר ונמשכה חמש שעות. סוצקבר חש אחריות אדירה כעד רשמי במשפט היסטורי עולמי זה. טרם עדותו כתב ביומנו: "אני מתפלל שנשמת הקדושים תמצא ביטוי בדברי". עדותו עסקה בימי הכיבוש הראשונים וברדיפות היהודים. הוא נאלץ לדבר ברוסית, שהייתה אחת השפות הרשמיות של המשפט, חרף רצונו להעיד ביידיש מתוך רצון לדבר בשפתם של הנרצחים. במהלך המשפט סרב לשבת ודיבר בעמידה כאומר קדיש על הנספים.
ניצולים רבים קיוו שמשפט פושעי המלחמה בנירנברג יביא לידיעת העולם את מה שעבר עליהם. הם ראו במשפטים מעשה של צדק אלמנטרי וקיוו למיצוי הדין עם פושעי המלחמה. בתום המשפטים נידונו 12 מהנאשמים למוות.
ב-30 בנובמבר 1945 דיווח העיתונאי שבתאי קשב קלוגמן מאולם בית המשפט בעיתון אונדזער וועג (דרכנו):
יש לי תמיד תחושה שכאן באולם מרחפות נשמותיהם של הקדושים שלנו, שבאו לדרוש תשובה לשאלה האיומה: למה?
מדצמבר 1946 עד אפריל 1949 נערכו בנירנברג עוד 12 משפטים ובהם עמדו לדין 177 חברי ארגונים וקבוצות שתוארו כפליליים. בחלקם זוכו הנאשמים, חלקם נידונו למאסר ומעטים נידונו למוות.
כ-15 שנה לאחר משפטי נירנברג התקיים בארץ משפט אייכמן. מטרותיו היו שונות בבירור: בניגוד למשפטי נירנברג, שהיו משפטים פליליים בגרמניה, למשפט אייכמן היו מטרות לאומיות וחינוכיות. דוד בן גוריון ביקש לעצב את תודעת העבר ובאמצעות המשפט לגולל את מה שעבר על העם היהודי בשואה. בנוסף, משפטי נירנברג הסתמכו בעיקר על מסמכים ולא על הצהרות עדים, אך במשפט אייכמן עמדו במרכז עדותם של כ-110 ניצולי שואה ולא מסמכים ותעודות.
