"עיני ננעצו כממוסמרות בשטח ההרוס - האמנם לא נשאר דבר? מכל ההמונים לא שרד אדם? מכל משפחתי נשארתי רק אני? איך קרה שכולם מתים ואני חי? אני, החלש מכולם?"
(דב פרייברג)
עם תום המלחמה גילו ניצולים רבים שהוריהם, אחיהם ובני משפחה רחוקים נרצחו והם נותרו השריד היחיד ממשפחתם הענפה. האובדן הקשה הוביל רבים מהם לתהות למה ניצלו דווקא הם ולא בני משפחתם האחרים. תחושת החוסר והגעגוע ליוותה אותם כל חייהם, גם אחרי שהקימו משפחות חדשות.
דב (ברק) פילץ נולד ב-1910 בסטאווישין שבפולין. במאי 1936 חצה עם חבר את הגבול לגרמניה, משם הגיע לפריז ונקלט בתעשיית החייטות. כמהגר לא חוקי נאלץ להתחמק מהשלטונות, אך בקיץ 1938 נאלץ לשוב לביתו בסטאווישין מחוֹסר ברירה.
עם כניסת הגרמנים לסטאווישין בספטמבר 1939 הועברו לקאליש כמאתיים אנשי מקצוע וביניהם דב. ביולי 1942 נישא דב בגטו לבטי לוין. הזוג גורש מגטו קאליש לגטו לודז', ובתחילת 1943 נולדה בתם הדסה. לאחר שלושה חודשים חלתה בטי בשחפת ונפטרה. דב עבר להתגורר עם אחותו לאה והשניים עבדו במשמרות כך שיוכלו לטפל בהדסה התינוקת.
לקראת חיסול הגטו ב-1944 גורשו דב, בתו הדסה, אחיו לייבל ואחותו לאה-לייקה למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו. עם הגעתם הופרדו הארבעה. לאה והדסה נרצחו בתאי הגזים ודב ולייבל הועברו לעבודות כפייה במכרה הפחם ביבוז'נו. משם הועברו למחנות נוספים. לייבל נרצח סמוך לשחרור ודב שרד את המלחמה.
עם השחרור חזר דב ללודז' וביקר בחדר שבו התגוררו בגטו. שם מצא להפתעתו את הסינר של הדסה - מזכרת אחרונה מבתו.
ממשפחה בת 11 נפשות נשארו שניים - דב ואחיו שלמה. ב-1946 נישא דב לאסתר, אלמנת אחיו אהרון-ארעק שנרצח, ובנובמבר נולדה בתם אידה-הדסה. ב-1948 עלו דב, אסתר ואידה-הדסה ארצה והתיישבו ברמת ישי.
ב-1992 כתב דב ביומנו: "על הסינרית הזו אני שומר עד היום. ואני מבקש שהדור הזה והדור הבא ישמרו על זה באהבה".
