לאחר השחרור החלו ניצולי השואה בשיקום והתמודדות עם האובדן והבדידות. רבים מהם החלו לקלוט את האובדן הגדול ונטל הזיכרונות העיק עליהם. היו שביקשו לשמר את זכר השנים הקשות שעברו עליהם באמצעות חפץ שליווה אותם לאורך התקופה. לעיתים היה בכך כדי להזכיר לעצמם את הצלתם והישרדותם ולעיתים הפכו השנים הללו לחלק מעצב ומשמעותי באישיותם עד כי רצו לשמר זאת בדרך זו או אחרת. הם היו צריכים לבנות לעצמם זהות חדשה על בסיס ההרג והאובדן שראו ושחוו ולצורך כך ביקשו לקחת מוטיב מאותן שנים, שיהווה חלק בזהות זו.
היידו גזה נולד בהונגריה ונישא לשושנה לבית דויטש בשנת 1928. המשפחה הייתה חילונית מהמעמד הבינוני והתגוררה בבודפשט, שם נולדו שלושת ילדיהם של בני הזוג: אווה, שנפטרה בשנות הארבעים, לזלו וקלרה.
גזה עסק בחקלאות בחווה חקלאית של המשפחה מחוץ לעיר. באפריל 1944, לאחר פלישת הגרמנים להונגריה, נאסר גזה ונשלח לבית חרושת ללבנים בבודפשט. משם גורש למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ- בירקנאו. הוא הועבר בין מחנות רבים ושוחרר בגטו טרזין. אשתו וילדיו שנותרו בבודפשט עברו יחד עם המטפלת היהודייה שלהם אנה פוגל לגור בבית מסומן, שהיה מוגן כי השתייך לנציגות של מדינה זרה. בהמשך הסתתרו לזלו, קלרה ושושנה במנזר בבודפשט בסיועה של אילונה מולנר, לימים חסידת אומות העולם. המנזר נועד לאירוח בנות איכרים שהגיעו לעבוד או ללמוד בבודפשט. במהלך המלחמה רוב הבנות חזרו הביתה, והמנזר התמלא עד מהרה בנשים יהודיות שהחזיקו בתעודות זהות מזויפות. המשפחה שהתה במנזר כחצי שנה כולל זמן מה לאחר השחרור.
עם תום המלחמה חזרו בני המשפחה לביתם והתאחדו עם אביהם. הוא סיפר להם שמה שהחזיק אותו לאורך התקופה הקשה הייתה האמונה שיפגשו בשנית. כאשר חזר גזה מהמחנות, הצביע על סיר המרק שהביא עמו ואמר: "אם פעם אגיד שמשהו לא טוב, תראו לי את הסיר הזה".
לזלו עלה ארצה ב-1959. שאר המשפחה הצטרפה אליו ב-1962 והתגוררה בחיפה. גזה היה אז בן 73 ומצא עבודה כחקלאי במושב שפיר על יד קרית גת.
