עם השחרור הייתה מטרתם הראשונה של ניצולים רבים לחפש יהודים נוספים ולגלות מה עלה בגורל יקיריהם. ניצולים חזרו מגרמניה למזרח, לערים בהן היו לפני המלחמה קהילות גדולות, בעלות היסטוריה ארוכה, וגילו את גודל החורבן. הם ניסו לברר מי נשאר בחיים או שניסו לקבל מאנשי המקום ידיעות על ימיהם האחרונים של בני משפחתם. לאחר שנכזבה תקוותם ניסו לבדוק ברשימות ניצולים או ליצור קשר עם בני משפחה שהתגוררו בארץ ישראל או בארצות הברית, בתקווה לקבל את המידע המבוקש. במקרים רבים גילו שבני משפחתם נרצחו. כשנגוזה תקוותם למצוא בני משפחה בחיים, גייסו את כל כוחות הנפש לשיקום חייהם ופנו להקים משפחות וקהילות חדשות.
פרידה שפיצר נולדה ב-1909 בפריווידזה שבצ'כוסלובקיה. ב-1933 הכירה את בנימין בנדי גרו שהגיע מבודפשט כחלק ממשלחת הספורט של הונגריה בתחרות של יהודי אירופה שהתקיימה באותה שנה. הם שמרו על קשר באמצעות מכתבים ובשנת 1935 נישאו בבודפשט. לאחר שנה נולד בנם תאודור-טיבי (יעקב).
ב-1941 נשלח בנימין לשירות העבודה הכפוי בצבא ההונגרי. במשך כשנתיים כתב לפרידה מכתבים בהם הביע געגועים עזים לה ולבנו, ופרידה כתבה לו ואף שלחה לו חבילות מזון וטבק. לאחר מכן נעלמו עקבותיו. פרידה הצליחה לקבל אישור להתגורר עם בנה טיבי בבית מוגן שדייריו קיבלו הגנה דיפלומטית משוויץ. טרם עזיבתה את ביתם הניחה בקופסת עץ תצלומים משפחתיים וטמנה אותה בחצר הבית.
עם תום המלחמה ניסתה פרידה לברר מה עלה בגורלו של בנימין. היא שבה לביתם. בנימין לא היה שם, אך היא מצאה את קופסת העץ במקום שבו קברה אותה. לאחר שנתיים של המתנה לידיעות מבעלה או לחזרתו, גילתה שבנימין נהרג בתאונה בעת שחפר שוחה. התצלומים והמכתבים שהשתמרו הפכו למזכרת הממשית האחרונה מבעלה האהוב ומחייהם המשותפים. פרידה הוכרה כאלמנת הצבא והתפרנסה מתפירה. בשנת 1949 עלתה עם בנה לארץ.