עם סיום המלחמה סירבו רבים מהעקורים להמשיך לחיות באירופה. כשליש מכ־300,000 היהודים שהתקבצו במחנות העקורים היגרו לארצות הברית, קנדה, אוסטרליה ומדינות אמריקה הלטינית. השאר ביקשו להגיע לארץ ישראל ולהשתקע בה. בין 1948-1945 נאבקו עשרות אלפי ניצולים נגד מדיניות הספר הלבן הבריטי שהמשיכה למנוע את כניסתם לארץ ישראל ועשו את דרכם ארצה בספינות מעפילים, רבות מהן רעועות.
האנייה "אקסודוס" הייתה ספינת מעפילים שיצאה לארץ ישראל ב-11 ביולי 1947 מדרום צרפת ועליה כ-4,500 פליטים יהודים. כלי שיט בריטיים עקבו אחרי האנייה וכאשר התקרבה למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל נגחו בה והעלו חיילים אל סיפונה. על האנייה התנהל מאבק אלים בין החיילים והפליטים. שלושה מעפילים נהרגו ורבים נפצעו.
"אקסודוס" הגיעה לנמל חיפה וב-20 ביולי הורדו ממנה המעפילים בכוח והועלו אל שלוש ספינות גירוש. הספינות השיטו אותם לנמל המוצא שבצרפת אך המעפילים סרבו לרדת מהאנייה. לבסוף החליטו הבריטים להחזירם למחנות בגרמניה. ב-8 בספטמבר 1947 הורידו חיילים בריטים בכוח את המעפילים בנמל המבורג שבגרמניה. רובם שהו במחנות שבגרמניה יותר משנה והגיעו לארץ רק לאחר הקמת המדינה. פרשה זו ריתקה את דעת הקהל העולמית ולימים הפכה לסמל למאבק על הזכות לעלייה חופשית לארץ ישראל.
בין המעפילים באנייה היו מלה ודוד חטקביץ. דוד נולד בלומז'ה שבפולין. במהלך המלחמה שרת בצבא האדום. מלה לבית וויסלדר נולדה בעיר טומשוב לובלסקי ונדדה עם משפחתה בברית המועצות עד שהגיעו לארכנגלסק. מלה ודוד הכירו במחנה העקורים סדן קזרנה שבגרמניה שם נישאו ב-31 במרץ 1947. זמן קצר לאחר חתונתם יצאו בסיוע ארגון "הבריחה" למרסיי שבצרפת ומשם - לנמל פור דה סט, בו עלו להפלגה על האנייה אקסודוס. מלה הייתה בהריון עם בנם הבכור. לאחר המאבק הממושך של נוסעי האנייה מול הבריטים נשלחו בני הזוג יחד עם כל נוסעי האנייה לצרפת ומשם הורדו בכח בגרמניה. הם הועברו למחנה אם שטאו ומשם למחנה זנגוורדן בו נולד בנם צבי. במחנה עסק דוד בהוראת עברית. הם הצליחו להגיע ארצה באנייה "קסרטה" באוקטובר 1948. דוד למד נגרות ועבד בחברת רפאל.