"ידעתם לזכור את הזוועה שעברה עליכם. ובעת ובעונה אחת - למרות שהזכרונות האלו ספוגים בתוככם לנצח - להתחיל את חייכם מחדש, לא בצלו של הרע שלא ימוש מזכרונכם אלא לאורו של הטוב אליו אתם שואפים. למראה כל זאת אי אפשר שלא להביע רגשי התפעלות".
כך כתב הסופר והעיתונאי טוביה כרמל במרץ 1962 בספר האורחים של ארגון שארית הפליטה מהאזור הבריטי בגרמניה (יד ושם, ארכיון המסמכים, P.66/2(.
יהודים בשואה שרדו במחבואים, במחנות עבודה, ריכוז והשמדה, ובזהות בדויה לסירוגין. חלקם הוצאו לצעדות מוות בהן הלכו מאות קילומטרים בשלג, ראו את חבריהם נורים למוות לידם, ורעבו כמעט למוות.
כששוחררו היו רבים מהם במצב של תת-תזונה. עבור אלפים מהמשוחררים, הגיע השחרור מאוחר מדי. הם מתו באלפיהם ונקברו בקברי אחים המוניים.
אלה ששרדו את השחרור וביקשו לחזור לבתיהם עברו מאות קילומטרים ברגל וברכב. כשהגיעו הביתה, אל החורבן, חיכו במשך חודשים ארוכים לקרובי משפחה, בתקווה שמישהו שרד – הורה, אח, בן זוג, ילד. לאחר חודשים ארוכים ושוברי לב הבינו רובם שהם נותרו לבד בעולם. במקרים רבים, השתלטו תושבים מקומיים על עסקיהם, כספם בתיהם וחפציהם וקידמו את פניהם באיבה ובחשדנות.
פוגרום קילצה שהתקיים ב-6 ביולי 1946 עורר מנוסת בהלה של עשרות אלפי יהודים ממזרח אירופה אל מחנות העקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה. חלקם ברחו מהאנטישמיות של מזרח אירופה; חלקם חיפשו מקום להתאושש ולרכוש הכשרה חלוצית והשכלה מקצועית וכך להכין את עצמם לעלות לארץ ישראל.
לצד כל הקשיים ותחושת החוסר והאובדן החלו שורדי השואה לשקם ולבנות את עצמם. הם ביקשו למצוא משמעות חדשה לחייהם ולבנות אותם מחדש.
הסיפורים האישיים, החפצים, יצירות האמנות והמסמכים ההיסטוריים מאוספי יד ושם שבתערוכה מציגים היבטים שונים של השחרור: האתגרים שבפניהם עמדו ניצולי השואה - והניסיון להשתקם ולבנות חיים חדשים. כל אלו מעידים על כוחה של הרוח האנושית ועל רצונם העז של השורדים לממש את חירותם כיהודים וכבני אדם.
