מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

טקס ממלכתי

מכובדי,

אסתר הורונצ'יק נולדה בפולין ובהיותה צעירה הגיעה עם משפחתה לפריז בחיפוש אחר חיים טובים יותר. בני המשפחה פתחו בתי מלאכה להלבשה וניסו לבנות לעצמם עתיד במולדתם החדשה.
ערב מלחמת העולם, אסתר נישאה לניסן פרנקל ונולד להם ילד בשם רישאר. צרפת בידי גרמניה הנאצית, ניסן נעצר ושולח לאושוויץ. אסתר ובנה נעצרו שנה אחר כך. עם כיבוש הם הועברו למחנה פיטיויה, שם הופרדו הילדים הקטנים מאמותיהם.
אסתר שולחה לאושוויץ בשישה באוגוסט 1942 .

מרכבת הגירוש היא הספיקה לזרוק גלויה לבני משפחתה בפריז. ואני קורא את הגלויה הזאת:

"יקירי!
אני נמצאת ברכבת. רישאר שלי. אני לא יודעת מה איתו. הוא עדיין בפיטיויה.
הצילו את ילדי, את התינוק התמים שלי! הוא בטח נורא בוכה.
הסבל שלנו זה כלום. הצילו את רישאר שלי.
רישאר שלי, הנשמה שלי, נמצא רחוק ואיש אינו מגן על ילדי בן השנתיים.
תנו לי את רישאר שלי!
אסתר".

רישאר בן השנתיים גורש בטרנספורט כמה שבועות מאוחר יותר.
בידי קרובי המשפחה נשארה רק חולצה אדומה שלבשה אסתר באחת הפעמים שבהן היא הצטלמה עם בנה.
החולצה הזו, השריד שנותר לנו מאסתר, נמצאת היום כאן, ב"יד ושם".

שישים ושלוש שנים אחרי מותה, אסתר הורונצ'יק זועקת את זעקת איוב המקראי – "ארץ אל תכסי דמי" - ואת דמם של ניסן ורישאר.
המוזיאון החדש לתולדות השואה שאנחנו חונכים היום בא להבטיח שלא האדמה, לא הזמן ולא השכחה לא יכסו את דמם השפוך של שישה מיליון היהודים שנרצחו בשואה.

השואה הייתה טרגדיה שלנו, של בני העם היהודי – אבל הימים ההם היו ימים חשוכים לכל העמים הרבים, שלנגד עיניהם נעשתה הזוועה. רבים מהם ששיתפו פעולה עם מכונת הרצח, מעטים מהם חסידי אומות עולם שסיכנו חייהם להצלת יהודים, מיליונים רבים מהם שעמדו מנגד ולא עשו דבר כדי להציל איש מבין ששת המיליונים.

מכובדי,

בלב האדם כמה חדרים. בלב הלאומי היהודי – חדר זכרון. והוא מצוי כאן ב"יד ושם".

מבקר הפוסע בשבילי המוזיאון הזה יוצא ממנו החוצה אל השמיים ואל הנוף הפתוח של ירושלים. אני יודע מהי תחושתו של יהודי היוצא מן המעמקים האלה – ונושם את האוויר של ירושלים. הוא חש בבית – הוא חש מוגן, חש את ההבדל הנורא שבין מי שחי בארצו, במולדתו, במדינה המסוגלת להגן על חייו - לבין מי שעמד בודד, חסר כל הגנה מול חיות אדם.

הוא יודע – מדינת ישראל היא המקום היחיד בעולם שבו יש ליהודים את הזכות ואת הכוח להגן על עצמם בכוחות עצמם וזו הערובה היחידה שהעם היהודי לא יידע שוב שואה. זו מחויבותנו ההיסטורית לעם היהודי.

הנביא ישעיהו חזה: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".
היום צריך לצאת מכאן, מ"יד ושם" בירושלים, דברה של האנושות, נדר כלל עולמי לשמור על כבוד האדם, על צלמו, חירותו וזכויותיו, נדר אוניברסלי ללחום נגד כל גילוי של גזענות ושנאת האחר.
נדר לזכור את אסתר, את ניסן ואת רישאר – נדר האומר "לעולם לא עוד".

לאור 4000 שנות היסטוריה יהודית, השואה נמנית עם האירועים הבולטים והמעצבים בחיי העם היהודי. השואה שינתה סדרי בראשית, מאז העולם אחר, העולם שונה.
רוב ניצולי השואה הגיעו לארץ ישראל, הם הרימו על כתפיהם את משא הזיכרון. אל המשא הקשה מנשוא, חברו בני הארץ ובני העם היהודי וכן רבים מרחבי העולם. כולנו יחד נטלנו על עצמנו את המשימה להנציח את זכרם של הניספים, לזכור את הקהילות שחרבו, ולהנחיל את לקחי השואה לדורות הבאים.
העם היהודי אסף לכאן בהר הזיכרון בירושלים, את הזיכרונות, את המכתבים, את היומנים, את התמונות שנשתמרו, את פיסות התיעוד ששרדו מן האש, את העדויות ואת השמות של הניספים, את גווילי ספר התורה, ואף הבאנו לכאן חופן מאפר הניספים.
התמונות של ילד מפוחד שנקרע מאמו ומרים ידיים מול קלגס נאצי, טרקטור המפנה ערימות של גופות, משרפות ותאי גזים בהם הומתו יהודים בגז ציקלון B, דרגשי העץ שהיו למיטותיהם של אסירים במחנות ההשמדה. אלה המראות המלווים את עמינו.
קהילות יהודיות יוצרות ותוססות נמחקו מעל פני האדמה.
המוזיאון ביד ושם מתאר את סיפורם של הנספים, את סיפור הגורל של העם היהודי.
השפה האנושית דלה מכדי לתאר את זוועות הנאצים.
מאז השואה נכתבו רבבות ספרי זיכרון וספרי מחקר על השואה ואימותיה, אך עדיין אין בתיאורים כדי לבטא את כל אשר התרחש באמת ועדיין מתגלים מעת לעת פרטים חדשים אודות השואה. ההיסטוריה מבקשת מניצולי השואה לעשות את הבלתי אפשרי לשקוע אל התהומות, ולהעלות בכתב מנבכי נפשם את אשר אירע, למען הדורות הבאים, למען המין האנושי.
דור הניצולים מעביר מעביר באמצעות דורנו לדורות הבאים את האחריות להנחלת מורשת השואה. אנו מתחייבים לניצולי השואה להעביר לדור הבא את תולדות השואה ולקחיה, את ייחודיות השואה ואת סיפורו של העם היהודי בתקופת מלחמת העולם השניה.
ניצולי השואה עדיין נושאים את המספר שקועקע על ידיהם. הצבע לא דהה. הכאב לא נעלם. לא כולם הצליחו לבנות את חייהם מחדש לאחר השואה.
היו מי שזכו לראות את השמש זורחת ב-9 במאי 1945 והגיעו פליטים חסרי-כל לחופי הארץ, אך דורשו ונאלצו לנדוד ואף נהרגו. היו שנחלצו מן השואה אך נפלו במלחמת השחרור לתקומת ישראל, ויש שזכו לראות את הכרזת העצמאות ואת מדינת ישראל קמה ופותחת את שעריה לעם היהודי, בתוך מדינה יהודית, ריבונית ודמוקרטית.
כאן על ההר יש שביל המחבר בין יד ושם לבין אתר ההנצחה של חללי צה"ל בו מונצח זכרם של הלוחמים, שהקריבו את חייהם במלחמות שנכפו עלינו במאבק לקיומנו בארץ ישראל.
אילו מדינת ישראל קמה שנים אחדות קודם לכן, בוודאי היינו מונעים את הטבח של השואה.
האנושות מכירה תודה לחסידי אומות העולם ששמשו נצנוצי האור בעת שהחושך השתלט על העולם. 
ההיסטוריה חבה תודה והערכה לצבאות בעלי הברית שהקריבו חללים רבים במלחמתם נגד הגרמנים, אך לצערינו לא עשו די כדי לעצור את השואה ולמנוע את השמדת העם היהודי. 
שעריהן של מדינות של מדינות רבות ושערי ארץ ישראל היו חסומים בפני היהודים שביקשו להימלט.
השואה עומדת להיות בעתיד הלא רחוק נחלת ההיסטוריה.
אנו חוששים כי האנושות לא תנחיל לדורות הבאים את תודעת השואה ולקחיה ועלינו בני העם היהודי- איתכם יחד מנהיגי העולם, מוטלת המשימה להנחילן לדורות הבאים מדור לדור.
אולי כך נמנע מן הדורות הבאים את מה שאירע וכך נבטיח כי גם עתיד טוב יכול לצמוח מן העבר. עלינו לעמוד על המשמר בכל דור ודור.
אני מברך את מי שבאו היום, להתכנסות בירושלים. אני משבח את ההתכנסות הבין-לאומית שהתקיימה בפולין לציון 60 שנה לשחרור מחנה אושוויץ ובירקנאו. הכינוס היום, הוא ביטוי של התייחדות עם זכר הנספים, הוא גם משמש מחויבות של מנהיגי העולם לשמור את ערכי המוסר, את ערכי המין האנושי, מחויבות להנחיל את לקחי השואה.
אני משבח את מנהיגי העולם החופשי, ואת בני העם היהודי אשר הביאו לידי כך שהשואה תופסת מקום מרכזי בתודעה העולמית, זהו ציון דרך בעיצוב דמותו של המין האנושי.
עלינו להבטיח כי הרשע והדמגוגיה, העריצות והיצרים השפלים לא יהיו חזקים יותר מן הערכים האנושיים, מן ערכי המוסר, מהערכים הדמוקרטיים.
אני מאמין במנהיגי העולם החופשי, יש לנו מטרות ואידיאלים משותפים, יש לנו אמונות וערכים משותפים. עלינו לעמוד מלוכדים ונחושים ולמנוע מבני המין האנושי אסונות כמו השואה.
דור המנהיגות של העולם בימינו הוא הדור האחרון המחבר בין דור השואה לדורות הבאים ועל-כן מוטלת על המנהיגים בעולם אחריות היסטורית בהנחלת ערכי השואה, לקחי השואה, תודעת השואה, ייחודיות השואה.
היבשת שהשכילה להשלים בין אויבים היסטוריים, להשכין שלום ולהקים גג מדיני וכלכלי משותף לעשרים וחמש מדינות- חייבת ליטול עמה את זיכרון השואה ואת לקחיה על העתיד שאותו היא בונה.
את זאת חייבת אירופה למליוני היהודים באירופה, והיא חייבת זאת לעצמה, היא חייבת זאת לאידיאלים שלה, לערכים על-פיהם הם מעצבים ומחנכים את הדור הצעיר.
אנו קוראים לאיחוד האירופי. אל תתנו לנאציזם לשכון בדמיונם של בני הדור הצעיר כמופע אימים משעשע!
אנו חוששים מהכחשת השואה ומאנטישמיות, אנו חוששים מיחס מעוות שצעירי אירופה עלולים לפתח כלפי עברם.
אש התמיד ביד ושם היא הלהבה הדולקת ומאירה לתמיד לעולם כולו ומזהירה מפני הסכנות. ומתוך האש יוצאת בת הקול של האנושיות, של השפיות והצדק. בת קול שהופכת לקול זעקה שתפקידה להדהד ברחבי העולם.
המוזיאון החדש, של "יד ושם", הוא תמרור חשוב לאנושות כולה. תמרור המזהיר כמה קטן המרחק בין שנאה לבין רצח, בין גזענות לבין השמדת-עם. איך חברה שנחשבה לנאורה ומתקדמת יכולה להפוך לפרימיטיבית למכונה אכזרית, וכמה קצרה הדרך בין שריפת בתי כנסת ובתיהם של היהודים לבין הרס הדמוקרטיה.
התמרור שהצבנו בירושלים, במרכז הרוחני של העם היהודי, יהא בבחינת פעמון אזעקה לאנושות וזרקור המאיר על ערכי אנוש, ערכי מוסר, על ערכי הדמוקרטיה לערבות הדדית בשמירה על חיי אנוש, לחרות האדם.

מתוך תחושה עמוקה של שליחות, בדחילו ורחימו, אנו באים לחנוך את המוזיאון החדש, כאן, על הר הזיכרון ביד ושם, ירושלים.

נמצאים אתנו היום ניצולי השואה ששרדו את התופת – אלה שהותירו על אדמת אירופה את הוריהם, את אָָ חיהם ואחיותיהם, את בניהם ובנותיהם. הם הותירו גם את פירות תרבותם ואת הווית חייהם. הם באו לכאן ערום ועריה, ובנו כאן בית חדש במולדת ישנה. שנים רבות שקדנו להציל את שברי סיפורם ואת פיסות זיכרונותיהם, את תמונותיהם הדהויות, את המעט – המעט מדי – שהותירו הקורבנות.

את אלה אנחנו מציגים כאן במוזיאון החדש.

המוזיאון אותו אנו חונכים היום הוא יד ושם לנרצחים, הוא שֵם וּדמוּת וּפָנִים וְזֵהוּת לדוֹרֵי דוֹרוֹת. המוזיאון הזה הוא הזעקה האותנטית של דור בערוב ימיו, של דור המספרים בגוף ראשון. הוא הסיפור היהודי שלהם ושלנו, והוא סיפור השבר וליקוי המאורות של העולם, בו הרוצח רצח, השכן הביט ושתק, ורק מתי מעט קמו להציל.

המוזיאון הזה הוא סיפורו של הקורבן ושל השורד. סיפור הכאב והסבל, סיפור הגבורה האנושית, סיפור האובדן ואבדן הסיפור של חיים שלמים שאין עוד מי שייספר אותם.

אנו, בני הדור השני, עשינו להציל מפיהם את הזיכרונות, ולקטנו מעמקי הארונות, ומתחתית המ ְ גֵרוֹת המוצנעות את המכתבים, את החפצים, את הנכסים הרוחניים, המבטאים כה עמוק את זהותם. לקחנו על עצמנו, בענווה, אחריות היסטורית כבדה – להקים מאלה את המוזיאון החדש. ואני, אבנר שלו, צבר יליד ירושלים, נכד לאייגי, זיסל, שלמה וזלמן שנרצחו בשואה, שלא זכיתי להכירם. נטלתי מהם את שליחות ה"זכור" וזכיתי להגשימה כאן, ברשות הרבים.

סָבַי וְ סָבוֹתַי כמשל היו לכל הסבים והסבתות של בני דורנו. אנו יודעים היום שעם שבר חייהם נשבר גם משהו במרקם חיינו. אין אנו אלא חוליה בשרשרת הקיום היהודי - שהשואה איימה לקטוע. הבית הזה – המוזיאון החדש – מביט מן השואה אלינו, ואנו מָ בּיטים מבעדו אל השואה על מנת להבטיח שזה אשר קם לגדוע את העץ, לא יוכל לשורשיו. מן הגדם צמח הענף, ומן הענף הרחבנו אבר, והקמנו, יחד עם הניצולים, את מדינת ישראל.

אני אבנר שלו, סבא לרות, שירה, יונתן, דן, יעל, דניאל ואביגיל, מבטיח היום, לרעי, לאָחַי וּלאֲחיותיי ניצולי השואה, לבני עמי ולאזרחי העולם, שיחד עם לפיד הזיכרון נעביר גם את המסר היהודי שהזיכרון הוא מצוות "עשה". אנו נוטלים את המחויבות המוסרית לתיקון עולם ולבחירה בחיים כמאמר שירו של חיים גורי: "לגטו השרוף הקמנו פה גלעד, גלעד חיים – אשר לנצח לא ייתמו".

אני מבקש להודות לרָבּים, שהמוזיאון הזה קם בזכות תמיכתם, כשרונם ומסירותם:

  • לְממשלת ישראל שברכה ותמכה,
  • לועידת התביעות שמלאה אחר צו הנספים לקיים את הזיכרון.
  • לַתורמים הרבים, לאגודות ברחבי העולם, השותפים לדרך, שבעזרתם הצלחנו לממש את שליחותנו.
  • ובעיקר, לְמשפחת יד ושם על עובדיה המסורים. המוזיאון שנחנך היום הוא אבן דרך מרכזית ופרי עבודה של שנים, אשר יוביל את הזיכרון של העבר לעבר העתיד.
  • לכל המתכננים, הבונים, האוֹמנים וְהאוּמנים, שהפכו את המקום לחוויה היוצאת מן הלב ומדברת אל הלב ובונה את הגשר לדורות הבאים.

תודה לכולכם.

הכנפיים במבנה המוזיאון החדש הפורצות לנוף ירושלים כזרועות המושטות בתפילה הן הסמל למחויבותנו לעתיד של חיים, של תקווה, ושל שמירה על צלם האדם.

המחוייבות הזו משותפת לנו ולכם, מנהיגי העולם, שנוכחותכם כאן מבטאת את ההזדהות ואת האחריות לעתיד. האחריות המוטלת עלינו כבדה, והבחירה נתונה בידינו.

"הַעדוֹתי בָּכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ", כתוב בספר דברים, "הַחַיִים וְהַמָּוֶת נָתַתּי לְפָניך הַבְּרָכָה וְהַקּלָלָה, וּבָחַרתּ בַּחַיִים".

בפתיחה לספרו "אפולוגיה על ההיסטוריה" מתאר מארק בלוך את היום בו נכבשה פאריס בידי הנאצים. ברוח-נכאים הוא צפה במפקדיו המובסים של הצבא הצרפתי. הביט כיצד הם משתרכים במשעולי הגנים..., והיא שם מי ששאל: "האם יתכן שההיסטוריה בגדה בנו"?

אותו שואל לא ביקש להטיל אחריות על מנהיגיו, הוא לא בא חשבון עם בני-עמו, או עם בני-בריתם.
הוא בחר במושג ערטילאי ומופשט.
כאילו הכיבוש  הנאצי היווה סטייה ממהלכן התקין של קורות העולם.
כאילו הגורל הוא זה המתעתע באנושות.

מארק בלוך, היסטוריון יהודי מחונן, ידע את התשובה לשאלה. אך למרבית הצער, בלוך לא זכה לענות על התשובה במלואה. הוא נרצח על-ידי הגסטאפו עוד לפני שסיים את ספרו.
בלוך האמין כי נקודת המוצא לבחינת העבר מצויה בהווה, ובמרחב הזמן יש להסביר את הרחוק באמצעות הקרוב.
כאילו שבכדי להבין את עלילתו של סרט, יש להתבונן תחילה בתמונתו האחרונה, הברורה והמוחלטת, ואז לגלגל את סליל הסרט לאחור, אל התמונות העמומות יותר.

בירותיי ורבותיי, המוזיאון של "יד ושם" מגשים את צוואתו הרוחנית של בלוך.
היום אנו מסירים את הלוט מעל התמונה האחרונה, לפחות נכון לעכשיו, בזיכרון שואת העם היהודי.
שואה שבמהלכה נרצחו בדם קר, ובאופן שיטתי, שישה מיליון יהודים, בתעשיית רצח, חסרת תקדים.
 
תמונה זו, מרחק פסיעות ספורות מאיתנו, הינה ילקוט רחב-היקף של עדויות, מארג מרשים של פיסכות זיכרון.
כל פיסה שכזו מייצגת עולם בפני עצמו.
אדם יצר אותה. לא אפר, לא אבק, אלא יצור אנוש.
בשר ודם.
 
לפני שלשו שנים עמדתי בראש משלחת ישראל למצעד החיים באושוויץ.
לקחתי אתי את בני יאיר, אז בן 15, שהחזיק בדממה ובגאווה דגל ענק של מדינת ישראל החופשית בשעה שצעד אתי משער הברזל ועליו הכתובת בגרמנית: העבודה משחררת.
צעדנו לאורך פסי הרכבת, דרך בה הדם קופא בעורקים, ולא מקור מזג האוויר...
 
צעדנו בדממה.
עצמנו צעדו אלפי בני נוער מכל העולם, וגם מבוגרים ניצלוי שואה שחזרו לשם, כדי לספר לצעירים, לנוער, על התופת.
על מה שעברו. על ההצלה מהסיוט.
 
הזעקות האילמות של הקרבנות חישבו לפוצץ כל מוח של בן אנוש.
החום שמסביב היה צבוע אדום עז.
אין כמילותיו של יחיאל דינור, ק. צטניק בכדי להביע את תחושת המוות: "באושוויץ לעולם אינך יודע אם חורף או קיץ. שלד מתאכל באש התמיד של אותו רעב עצמו. לכן, מה לך איזוהי עונת השנה? פה אין לך אלא עונת הערב הנצחית".
 
בני משפחתי הקרובה לא היו באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה.
הם היו כבר בארץ, עוד לפני קום המדינה. משפחתי הקרובה לא, אבל אני חלק ממשפחת העם היהודי, ואני, אנחנו, כולנו חלק ממשפחת בני האדם, כולנו? לא. לא אלה שאז, בימים השחורים ההם, לפני 60 שנה, היו מפלצות.
מפלצות אדם.
 
יהיה זה בלתי אפשרי להבין במושגינו את התופת הנוראה אליה הושלכו מיליוני יהודים על ידי הצורר הנאצי. את המאבק היומיומי להישרדות בגיא ההריגה העצום ששמו אירופה.
לשרוד עוד יום שחור, להתמודד עם חוסר-אונים משווע. עם מכונת-הרג נאצית הארובת מאחורי כל קרן-זווית, לעמוד פנים אל פנים מול גדודי השטן יום אחר יום, במשך שנים.
 
וגם מתי-המעט ששרדו את השואה נאלצו להמשיך ולחוות אותה שוב ושוב. עבור הבודדים אשר שרדו את פלוגות הסער, יחידות החיסול, את בתי החרושת למוות ונמלטו מציפורני הנאצים ועוזריהם, עבור אותה שארית הפלטה, השואה לא הסתיימה.
הם היו צריכים להמשיך ולהילחם;
בזיכרונות האימה שביעתו אותם יום וליל, בעבר שהשאירו מאחור, בזכר המשפחה, הקרובים והידידים.
אין בכל לשונות חלד, ולו מילה שתתאר מאבק זה.
הקרובה ביותר לכך היא המילה- "גבורה".
 
אבל הללו מבקשים דבר-מה נוסף.
זוהי תחינה, שתוקפה המוסרי אינו נופל מקודמתה: לדובב את שתיקתם של ששת המיליונים, לזעוק את זעקתם של הנרצחים, ולספר את סיפורם ברחבי העולם.
 
שישים שנה עברו.
שישים שנה מאז שוחררו הניצולים שנותרו מהתופת כדי שיוכלו לספר לעולם את סיפור הזוועה.
שישים שנה עברו, והיום, סוף סוף יש הכרה עולמית והבנה לכך שרצח עם, שגזענות מטורפת, שטבח המוני כפי שהיה, אסור שיחזור.
העובדה שהיום באו לכאן ראשי מדינות, נשיאים, ראשי ממשלות, ושרים מ-40 מדינות בעולם, מעוררת תקווה עצומה.

ועם זאת. אסור לשכוח.
ואסור להתעלם.
האנטישמיות שוב מרימה ראש.
במקומות רבים בעולם, ובכללם בלא מעט מארצות אירופה הדמוקרטיות, יש איים מדאיגים של אנטישמיות.
קינים של שנאת יהודים, שאותם יש לבער ולחסל מבעוד מועד, לבל יתפתחו חלילה.

ובדיוק לשם כך הוא המוזיאון.
להתריע. לזעוק. להרעיד את אמות הסיפין. להחריד את השאננות. להתריע כי רצח-עם - אסור שתכירנו האנושות במאה ה-21.
כי שואה נוספת עלולה להתרחש בכל מקום, בכל עת.
 
המוזיאון החדש יהיה ליד, שם ופה לשישה מיליון נספים: ילדים קטנים, קשישים חסרי ישע, נשים וגברים שכל חטאם היה יהדותם. הוא ילמד את אימת השואה לבני הדור הצעיר, למען יזכרו את זעקות המרצחים ויבינו את פשרן.
המוזיאון יזכיר לעולם כולו שיש תשובה לשואה.
הציונות, מדינת ישראל.
מדינת ישראל שהוקמה כדי להיות בית לעם היהודי,
וכדי לוודא שהשואה לא תחזור לעולם.

לכן עלינו להבטיח שגם בעוד עשרים וחמישים שנה, כאשר ניצולי השואה יהיו עימנו עוד- סיפורם ימשיך להיות מסופר.

נשיא ישראל ורעייתו, ראש הממשלה, יו"ר הכנסת, ראשי אומות, ראשי קהל, מוסדות שלטון ומשפט, רבנים ראשיים וכהני דתות, אחיותי ואחי שרידי השואה, קהל נכבד.

מכאן, מן המוזיאון הזה, מיד ושם, החצוב בהרי ירושלים בירתנו, אנו מפנים מבט של ערגה לסבתות ולסבים, לאמהות ולאבות, לאחיות ולאחים, לבנות ולבנים שלנו. גם בהתכנסות ההיסטורית הזאת, כמו בכל מפגשי הזיכרון אנו בוכים לכם ולא שוכחים.

שאו עיניכם לירושלים ולהרים סביב לה, אל המקום אליו נשאו תפילה מדור לדור, בני המשפחות שלנו, בני עמינו. מקום אליו ייחלו ואליו לא הגיעו . הגרמנים הנאצים ועוזריהם הובילו אותם למקומות אחרים. מי ברגל, מי במשאיות, מי בקרונות של בהמות, הוסעו אל מוקדי הרצח.

כאן בנינו להם יד, יד ושם, למי שהיה להם שם, שם פרטי ושם משפחה, שנתנו להם האמהות והאבות, שנתן להם עמם, למי ששמם ניטל מהם והוחלף למספר סידורי על היד.

יד ושם שגורלם נחרץ בהינף יד על הרמפה של בירקנאו: "לינקס - רעכסט" לינקס-רעכסט. יד ושם למי שהוצאו מבתיהם בקריאה אחת "יודעין ראוס", למי שבתיהם ורכושם נגזל. זיכרון לשטייטאל, לבתי המדרש, בתי בספר, לבתי העץ והאבן שהפכו לערי רפאים, מצבה לזכר בתי העלמין שנרמסו, למצבות שנעקרו והפכו לאבניי רייחים.

נזכור לדראון עולם את המולת האספסוף שהעלה את היטלר לשלטון, את מאות אלפי מתכנני ומבצעי הפשע, את שתיקת בני עמם ושתיקת העולם כאשר העיירה בערה וכאשר אנשים נשרפו חיים באסמים.

אך נזכור באהבה גם את האסמים האחרים, האסמים והבורות בהם הצילו אנשים טובים ואמיצים, חסידי אומות העולם, בעוז, את שכניהם היהודים. הרצח נמשך מכיוון שלא נולדים יותר ילדים לדור שהוכחד. ההצלה נמשכת דרך הניצולים שהקימו דור חדש.

נזכור את הלוחמים בגטאות, בתנועות המרי האנטי נאציות, במחנות הריכוז ובקרב הפרטיזנים, נזכור את גבורתם של כל מי ששמרו על צלם אדם עד צאת נשמתם.

לא נשכח מאין באנו וכמדינה אנו ממשים יום יום ושעה שעה את הצו: "לא עוד". כעם וכבני אדם "נשמע מכאן, מן ההר הזה בירושלים, נשמיע ונשנן את צו האל לא תרצח! לא תרצח!"