גבולות הייצוג של נושא השואה

"ספרות נושאת עדות לא רק כדי לשכפל או לרשום אירועים, אלא כדי לעשות את ההיסטוריה נגישה למעשה הדמיון, שאי – זמינותו ההיסטורית היא שעוררה ואיפשרה שואה".
(שושנה פלמן ודורי לאוב, עדות – משבר העדים בספרות, בפסיכואנליזה ובהיסטוריה, רסלינג, תל אביב 2008, עמ' 110)

לספרות  בפרט, ולאמנות בכלל, יש את היכולת לפתח את יכולת הדמיון לתפוס את ההיסטוריה. כלי הביטוי האמנותיים המצויים בידנו משפיעים השפעה ניכרת על התכנים בכללותם, ושימוש במגוון של כלים מעשיר ומספק רבדים אליהם השיח ההיסטורי לבדו לא מגיע. השאלה העולה אל מול אמירה זו ואל מול מציאותן של יצירות אמנות ממדיומים שונים העוסקים בשואה, היא האם ראוי והאם ניתן להתוות אמות מידה לייצוג "הולם" של נושא השואה. בגיליון הנוכחי של "זיקה" בחרנו להתמקד בשאלה זו. למרות העובדה שבהתאם לתפיסתנו החינוכית עבודתנו בבית הספר המרכזי להוראת השואה מבוססת על מקורות היסטוריים מוצקים, ראינו לנכון לבחון גם את נושא האמנות מנקודת מבט שונה במקצת. מאחר שבבסיס האמנות עומדת הקביעה שמעבר למעשה היצירה עצמו אין לה גבולות או חוקים, ניתן למצוא במסגרתה ייצוגים לשואה שאינם מבוססים תמיד על מקורות או עובדות היסטוריים. ייצוגים אלה הבאים לידי ביטוי בספרות, אמנות פלסטית, קולנוע ועוד, מכילים את נקודת מבטם ופרשנותם של האמנים עצמם, אשר אינם מגבילים עצמם, ואף אינם צריכים לעשות כך, מעצם הגדרת האמנות, לחוקי הדיסיפלינה ההיסטורית. ייצוגים רבים מאלה זכו וזוכים לעניין מחקרי, חינוכי וציבורי וככאלה, בחרנו לעסוק בהם בגיליון זה. 

קריאה מהנה,
מערכת העיתון
קיץ 2010