ניצולת השואה בלהה שפר:
"כל הזמן שהיינו בווסטרבורק, היינו מקבלים חבילות מאחי (שהיה מחוץ למחנה עם המחתרת ההולנדית). היינו מקבלים מכתבים, והיינו מקבלים חבילות. בחבילות האלה היו כל מיני דברים שאפשר להשיג ודברים שנשמרים, שימורים, צנצנת ריבה, חפיסת שוקולד... כאשר ידענו שאנחנו עוברים לברגן בלזן, כשאנחנו מסתדרים שם בצריף, חילקו תה ולחם עם הריבה הנוזלית הזאת שהייתה אחר כך האוכל הקבוע שלנו בברגן בלזן, אז אימא אומרת: 'נתאסף כאן על יד המיטה ונאכל משהו'. ואז המשפחה מתאספת ואנחנו מתיישבים. ואז אימא שלי מתכופפת אל התרמיל שלה ושולפת צנצנת ריבת תות שדה, שאני אהבתי מאוד מאוד, ולפעמים אחי היה שולח בחבילה. וכבר לא הייתה לנו בזמן האחרון חבילה מאחי. ואז כולם מתפלאים, ואימא אומרת לי: 'מזל טוב- בת-מצווה שלך, יום הולדת שלך'. כלומר, הייתי אז בת 12 . אימא זכרה לעשות איזה אירוע ושמה בתיק שלה את הצנצנת הזאת. זאת הייתה חגיגת בת-המצווה שלי. זה היה ביום שהגענו לברגן בלזן.
ואז הגיע הזמן שאחי השני, מאיר, הגיע לגיל בר-מצווה. אבי דאג שמישהו יקח על עצמו ללמד אותו מה שילד צריך לדעת לבר מצווה. לעלות לתורה, לברך, אפילו קצת לקרוא בתורה. הוא לימד את אחי. אנשים שהיו במחנה ועזבו, הרבה פעמים השאירו תרמילים נטושים. אז אחר כך היו מסתכלים מה יש בהם. וכך נמצא זוג תפילין נטוש של מישהו שנשלח הלאה, והחליט שאת זה הוא לא צריך. אבי לקח את זה, ומצא מישהו שיבדוק אם זה בסדר. אני אפילו הצלחתי לארגן מתנה לאחי. אישה שישנה באזור שלנו שכחה את הסידור שלה. אז במקום שהסידור יתגלגל אימא שלי אמרה: 'תקחי את זה, תשמרי על הסידור שלא יתגלגל'. זה היה סידור יפה. אז כתבתי שם הקדשה לאחי, וזאת הייתה המתנה שלי לבר-מצווה שלו.
אחי עוד שלח חבילה עם בקבוק יי"ש ואימא שלי אפתה עוגה מלחם ישן, זה היה פטנט שלה, אני לא יודעת בדיוק איך היא עשתה. היא לקחה את זה, פוררה את זה עם ריבה, ועל התנור (בכל צריף היה תנור גדול) היא אפתה עוגה. והייתה לנו בר-מצווה! אחי עלה לתורה, ואפילו קרא קצת בתורה. הוא התחיל להניח תפילין, ושתו לחיים, ואכלו עוגה! זו הייתה הבר-מצווה של אחי".
ניצול השואה ג'ילבר בלום:
נולד בצרפת בשנת 1931, הוא ומשפחתו הסתתרו בצרפת משנת 1942 עד 1944. ב- 1944 ברח עם קבוצת ילדים מאורגנת לשוויץ שהייתה נייטרלית במלחמה, ושם חי אצל דודתו.
"באמצע שנת 1943 החלו השוטרים לחפש את היהודים בבתיהם. בדרך כלל הם היו מגיעים לדירות של יהודים ששכניהם הלשינו עליהם. לכן, ביום שתפסו את שכנינו היהודים, שגרו בקומה מעלינו, עברנו לגור בדירה קטנה ומוזנחת שהסתתרה מאחורי בניין קרוב לבית הכנסת. היינו בדירה חודשים אחדים והגעתי לגיל שלוש עשרה. לא היו לי שום ציפיות לחגוג בר-מצווה. לכן הופתעתי כל כך כשאבא הביא לי – מי יודע מהיכן? זוג תפילין. בשבת בבוקר הלכנו כל בני המשפחה לבית הכנסת, ואני עליתי לתורה. עם סיום התפילה עזבו המתפללים במהירות את בית הכנסת, ולמרות מצב החירום קיבלתי לא פחות משישים וחמש מתנות!".
מחבוא בצרפת
בקיץ 1940, ערב הכיבוש הנאצי חיו בצרפת כ 350,000 יהודים, ביניהם פליטים יהודים שברחו מגרמניה. עם כיבוש הגרמנים את צרפת היא חולקה לשני אזורים: האזור הכבוש הכולל את פריז, שהיה נתון לשלטון גרמני מלא, והאזור "החופשי" תחת משטר וישי, שהיה משטר צרפתי לאומני. כ-100,000 יהודים, בהם משפחתו של ג'ילבר בלום, ברחו מהאזור הכבוש על-ידי הגרמנים לאזור ה"חופשי" בתקווה ששם יהיו תנאים טובים יותר, אולם ממשלת וישי אימצה את המדיניות האנטי-יהודית של הנאצים ולקחה חלק פעיל בגירוש היהודים שבשטחה. יהודי צרפת נלקחו למחנות מעבר, ומשם נשלחו להשמדה בעיקר לאושוויץ. חלק מהיהודים חיפשו לעצמם מקומות מחבוא, בעיקר משנת 1942 כאשר החלו המשלוחים להשמדה. החיים במחבוא היו תלויים בחסדי זרים שיספקו מקום כזה. במחבוא עצמו שהיה לעיתים חדרון קטן בו חיו מספר נפשות, ללא אור יום וללא יכולת לצאת, יצרו המתחבאים עולם פנימי. איש לא ידע מתי המלחמה תסתיים ומתי יוכלו לצאת מהמחבוא, לעתים חיו כך במשך שנים ללא כל קשר עם העולם שבחוץ, מצבים אֵלו עוררו מתחים רבים בתוך הקבוצה. לעתים לבש המחבוא צורה של מעין ירידה למחתרת. משפחתו של ג'ילבר בלום, לדוגמה, עברה דירה וחיה בזהות בדויה, בני-המשפחה מיעטו לצאת מהבית, כאשר מאפיל עליהם הפחד היומיומי שיהדותם תתגלה.
ניצול השואה ישראל ארנסט:
"הבר-המצווה שלי הייתה בתוך הגטו, זה היה בקיץ... זכור לי מה שקיבלתי לבר-מצווה שלי. קיבלתי מאחי יחזקאל ז"ל זוג תפילין וסידור וקיבלתי מאימא סנדוויץ' עם צנוניות. זאת הייתה הבר מצווה שלי".
ניצול השואה משה פורת:
נולד בהונגריה ובשנת 1944 גורש לגטו דברצין, שם שהה מספר שבועות, עד שנשלח למטהאוזן. לקראת סוף המלחמה השתתף בצעדות המוות, שרד אותן ושוחרר באזור גרמניה.
"היום יום רביעי 21 ביוני 1944. השעה מוקדמת ביותר בבית החרושת ללבנים בגטו דברצין. מישהו נוגע בכתפי. אני מתעורר. דודי לוחש לי: "מוישל'ה... מוישל'ה... האם אתה יודע שהיום הוא יום הבר-מצווה שלך? האם אתה מוכן היום להניח תפילין ולהתפלל?
"אני מוכן!" לחשתי לדודי בקול ברור.
הוצאתי את התפילין מתוך תרמיל הגב. אֵלו התפילין שאבא קנה בחופשתו האחרונה לפני שנכנסו הגרמנים לעיר וסגרו אותנו בגטו. בשבועות הראשונים בגטו, התאמנתי בכריכת רצועות התפילין על הזרוע ועל אצבעות כף ידי השמאלית. בגטו הוצא איסור החזקת טליתות, ספרי תורה ותפילין. העובר על האיסור ייענש ב- 75 מלקות! רציתי להניח את התפילין על הזרוע לראשונה כשאבא לצדי, אלא שאבי נלקח מאתנו. הכנסתי את נרתיק התפילין אל תוך חולצתי, וגם סידור תפילה. כשידי הייתה בתוך ידו של דודי, הגענו אל משרפת הלבנים. ירדנו אל המרתף האפל. אני מוציא בדחילו את התפילין משחיל את ידי ומברך, ברוך... אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין. ופטר זיסמן עונה לי ב'אמן'. אנחנו מתפללים. חולצים את התפילין. חוזרים למקומנו. אימא כבר חיכתה לנו. עדיין הפחד על פניה. אימא הוציאה מתוך שקית שבתרמיל חופן גרגירי חומוס מבושלים, וחילקה אותם לכל בני המשפחה שהתקבצו סביבנו".
דברצין - הונגריה
ב 19 במארס 1944 כבשו הנאצים את הונגריה, בה חיו כ- 725,000 יהודים. הונגריה הייתה המדינה האחרונה שנכבשה על-ידי הנאצים, שנה לפני סיום המלחמה. מיד עם הכיבוש הוכרחו יהודי הונגריה לתפור על בגדם את הטלאי הצהוב, בתי עסק יהודים נסגרו, ילדים יהודים הוצאו מבתי-ספר ועוד. בבודפשט, בירת הונגריה, הוקם גטו לשם נדחקו יהודי העיר שעדיין לא נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ בפולין. מהערים הקטנות יותר ברחבי הונגריה שולחו להשמדה, תוך חודשיים, ממאי עד יולי 1944, מעל 430,000 יהודים הונגרים. חלק מהיהודים נשלחו למחנות ריכוז ומחנות מעבר, ביניהם
העד משה פורת, שהיה אסיר במחנה מעבר דברצין, שהיה מעין גטו שבו ריכזו את יהודי הסביבה.