הזמנת ביקור
חנות
אירועים
תרום ליד ושם
היו אלה ארבעה חיילים צעירים רכובים על סוסים, שהתקדמו דרוכים לאורך הדרך שגבלה במחנה, חובקים תת-מקלעים. כשהגיעו לגדרות נעצרו להביט, והחליפו ביניהם מלים קצרות ומבוישות. הם העיפו מבטים מלאי מבוכה משונה על הגוויות המפוזרות, על הצריפים המטים לנפול ועלינו, המעטים שנותרו בחיים.
הם נראו בעינינו בעלי-גוף ומציאותיים להקסים, תלויים כך על סוסיהם העצומים, בין אפרוריות השלג שעל הארץ ואפרוריות השמיים ממעל, אינם נעים ואינם זעים מול משבי הרוח המאיימת בהפשרה.
נדמה היה לנו, וכך אמנם היה, שהאינות המלאה במוות, אשר בתוכה סבבנו ככוכבים כבויים במשך עשרת הימים האחרונים, מצאה לעצמה מעין מרכז כובד, גרעין של דחיסות: ארבעה גברים חמושים, שאינם אויבינו; ארבעה שליחי שלום בעלי פנים פשוטות ותמימות מתחת לקסדות הפרווה הכבדות.
לא בירכו לשלום, לא חייכו; נראו מדוכאים, לא רק מתוך רחמים, אלא גם מתוך איזו הסתייגות נבוכה שחתמה את פיותיהם ומשכה את מבטם אל חיזיון המוות. היתה זו הבושה המוכרת לנו היטב, שהיתה מציפה אותנו אחרי הסלקציות וכל אימת שנאלצנו להיות נוכחים במעמד המשפיל או שספגנו עלבון מחפיר: בושה בלתי-מוכרת לגרמנים, המציפה את האדם הישר מול אי-הצדק שמבצע הזולת (ושמכאיב לו שקיים); העוול שנעשה בעולם, הדברים הבלתי-ניתנים לתיקון, ואשר רצון האדם בטל בשישים מכדי לשנות.
וכך, גם עבורנו צלצל פעמון השחרור רציני ומסוגר, ומילא את נשמותינו בשמחה ובתחושת בושה מכאיבה כאחת. משום כך רצינו למחוק מן ההכרה ומהזיכרון את הכיעור ששכן שם: והיה זה גם צלצול פעמון הייסורים, כיוון שחשנו כאילו השחרור הוא אשליה, שכן מאומה, לא יוכל לעולם להיות כה טוב וטהור כדי מחיקת העבר; וצלקות העלבון תישארנה לנצח בנו ובזכרונותיהם של אלה שהיו פה ובמקומות אחרים בהם קרו הדברים, ובסיפורים שעוד יסופרו. כיוון שלעולם, לא יוכל אף אחד – וזוהי זכותו האיומה של דורנו, של עמי – אף אחד לא יוכל לתפוס טוב מאיתנו את טבעו הממאיר של העלבון המתפשט כמגפה; טעות היא להאמין שהצדק האנושי יכול להדבירו. העלבון הוא מקור נצחי של רוע. הוא מנתץ את גופם ונשמתם של הנדכאים, מרוקן אותם והופכם לחלאת-אדם; הוא עולה ופושה כרשעות במדכאים, מנציח עצמו כשנאה בקרב הניצולים, וטווה קוריו באלף דרכים נגד רצון הכול, כצמאון לנקם, כהתמוטטות מוסרית, כשלילה, כעייפות, כוויתור. דברים אלה שלא היו מובנים אז כהלכה, שמרביתנו חשנו בהם אך ורק כגל פתאומי של עמל מפרך, ליוו את שמחת השחרור שלנו.
משום כך רק מעטים מבינינו רצו לקבל את פני הגואלים, מעטים כרעו ברך בתפילה. שארל ואני עמדנו ליד הבור המלא איברים סגלגלים בעוד אחרים היו הורסים את הגדר; אחר-כך נכנסנו עם האלונקה הריקה כדי להביא את הבשורה לחברים.
פרימו לוי, ההפוגה, ספריית פועלים, תל אביב תשל"ט, עמ' 9-10