• תפריט

  • ביקור ביד ושם

  • חנות מקוונת

  • שפות

  • נגישות
מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

תיק נושא: השחרור

ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית במאי 1945 וסופה של מלחמת העולם השנייה בישר על סיומו של עידן כיבוש, טרור ומוות. השמחה של אזרחי אירופה פרצה מהבתים לרחובות; בין המון האזרחים החוגגים היו אסירי מחנות הריכוז הנאצים. השחרור סימן עבור אסירים אלו, שהשתייכו ללאומים שונים, את החופש המיוחל, החזרה הביתה למשפחה ולמעגל החיים שהכירו טרם המלחמה. בתוך המון בני האדם היו מצויים קבוצות קטנות של אסירים יהודים אשר תחושתם הייתה אחרת, לאו דווקא גילויי שמחה אלא ריקנות, אובדן, בדידות וצער גדול הציפו אותם, בשל התחושה המעיקה שלא עזבה אותם על כך שנותרו לבדם בעולם.

האסירים המשוחררים היו במצב בריאותי ירוד ביותר, כתוצאה מחודשים ושנים במחנות הריכוז והעבודה הנאציים. הצבאות המשחררים ניסו לספק להם טיפול בריאותי ראשוני, אולם מצבם הקשה הביא לכך שרבים מהם מתו אחרי השחרור. המחסור בידע רפואי כיצד לטפל במצבים כה קיצוניים של רעב וחולשה היה בעוכרי האסירים המשוחררים. במקרים רבים האסירים המורעבים האביסו את גופם המותש בכמויות של מזון, ולא הצליחו לעכל אותו. מערכותיהם הפיזיות קרסו, והם נפטרו.

במשך החודשים הראשונים לאחר השחרור יצאו ממקומות מסתור עוד קומץ יהודים וביניהם ילדים רבים אשר הסתתרו במהלך המלחמה אצל משפחות נוצריות ובבתי מנזר. מברית המועצות חזרו כרבע מיליון פליטים יהודים, בעיקר בעלי אזרחות פולנית, אשר ברחו לשטחים אלו עם פרוץ המלחמה ושם ניצלו (תהליך שכונה "ריפטריאציה"). כל אלו כונו "שארית הפליטה" - קומץ שנותר מעם שלם. אנשים אלו חזרו לביתם שבפולין, מתוך תקווה לשקם את חייהם ולפגוש את קרובי משפחתם וחבריהם, אך לרוב גילו שמכל בני משפחתם וקהילתם לא נותר איש. גם רכושם נגזל או נהרס בשנות המלחמה, והם נותרו בחוסר כל. בפולין שרר חוסר יציבות פוליטית לאחר המלחמה שהשפיע על כל תחומי החיים במדינה. פעמים רבות נתקלו ניצולי השואה בגילויי עוינות ואנטישמיות מצד שכניהם הפולנים. ביטוי קיצוני וטראגי לאנטישמיות הפולנית לאחר השואה התרחש בעיר קיילצה שבדרום מזרח פולין בה התקבצו כמאה וחמישים יהודים שקיוו לשקם בה את חייהם. ביולי 1946 פרצה שמועה על כך כי היהודים רצחו ילד יהודי ושתו את דמו. שמועה זו הסתיימה בפוגרום בו נרצחו כמה עשרות מתוך שרידי הקהילה היהודית בקיילצה. הפוגרום סימן את סופה של התקווה לשוב לפולין ולנסות לחיות בה חיים חדשים לאחר המלחמה. היהודים הבינו כי אינם רצויים בפולין, וכי עתידם אינו נמצא בה. ואכן, בין יולי ועד לאוקטובר 1946 עזבו את פולין כ-70 אלף יהודים.

רצונם של הניצולים לצאת מאירופה והעובדה שלא נמצאו מדינות שהיו מוכנות לקלוט אותם, יצרה בעיית פליטים חמורה באירופה. רוב הפליטים היהודיים שאפו לבנות את עתידם האישי והלאומי בארץ ישראל, אשר הייתה נתונה באותן שנים תחת שלטון המנדט הבריטי, שהתיר רק למספר מצומצם מאוד של יהודים לעלות לארץ באופן חוקי. רבים מניצולי השואה קצו בנדודים ובתלאות שאפיינו את חייהם במשך שנים, ולא אָבוּ לחכות לאישור כניסה חוקי לארץ. צעירים רבים החליטו לנסות ולהגיע לארץ ישראל בדרך בלתי לגלית. כך, מתוך השטח, התארגנה תנועת הבריחה; בראש התנועה עמדו ניצולי שואה צעירים, רובם חברי תנועות נוער. הבריטים הפעילו מנגנונים לגילוי הספינות שהעפילו לארץ ישראל. ספינה שנתגלתה נעצרה, והפליטים שהיו עליה נכלאו בבתי מעצר בעתלית, או גורשו למחנות מעבר בקפריסין. חלקם הגיעו לארץ רק לאחר חודשים של ציפייה דרוכה. העקורים שהגיעו לארץ ישראל קיוו ששם יסתיים מסעם מלא התלאות והצער. בפועל, עצם היותם מהגרים בארץ חדשה תבעה מהם מאמצים רבים של הסתגלות למדינה הצעירה שאך נוסדה, ולחברה החדשה אליה הגיעו. בשנת 1948 היו 600 אלף איש במדינת ישראל, ובמשך השנתיים הבאות הגיעו אליה גלים אדירים של מהגרים מאירופה ומארצות האסלאם. 70 אחוזים מן העולים לארץ היו ניצולי שואה.

בין הפליטים ניצולי השואה היו גם רבים שניסו להגר לארצות הברית ולמדינות שונות מחוץ ליבשת אירופה. שיקולים שונים הנחו אותם: חלקם רצו להתאחד עם בני משפחותיהם שחיכו להם במדינות שונות, חלק אחר העדיף חיים במדינות מבוססות על-פני הגירה לארץ ישראל שהייתה חסרת עצמאות מדינית, ונתונה בקונפליקט אלים עם התושבים הערביים. כך או כך, מרבית העקורים הגיעו בסופו של דבר לארץ ישראל .

מחנות העקורים

מחנות העקורים הראשונים קמו באופן כמעט ספונטני – ניצולים שנחלו אכזבה מרה בשובם לביתם הריק או התפוס, או שנתקלו בגילויי האנטישמיות, פנו מערבה. הם, ביחד עם הפליטים היהודים שנותרו שם עם השחרור, היוו את הבסיס הראשוני של האוכלוסייה במחנות העקורים. פליטים אלו התרכזו במערב אירופה, בעיקר בגרמניה, אוסטריה ואיטליה שם התרכזו במחנות ששימשו בתקופת המלחמה כמחנות ריכוז ועבודה. העובדה כי למחנות אלו הייתה תשתית של מבנים בהם ניתן היה לשכן את העקורים, הקלה על הסבתם למחנות עקורים. האסירים המשוחררים התרכזו במחנות העקורים בשטחי הכיבוש האמריקאי. בתקופה הראשונה לאחר המלחמה התרכזו במחנות לא רק פליטים יהודיים, אלא גם אסירים משוחררים מקרב עמי אירופה שמסיבות שונות לא רצו לשוב לבתיהם. השילוב בין אסירים אלו לבין הפליטים היהודיים יצר חיכוכים ובעיות רבות במחנות העקורים, שהיו תחת חסות אמריקנית, וארגונים יהודיים ואחרים שסייעו ליושבים בהם.

בחודשים הראשונים לקיומם, שררו במחנות העקורים תנאים פיזיים קשים. עיתונאים אמריקניים שדיווחו על המתרחש במחנות העקורים עוררו את דעת הקהל האמריקנית, עד שנשיא ארצות הברית הארי טרומן מינה ועדה לבחון את הנושא. בראש הועדה עמד המשפטן ארל האריסון. לאחר בדיקה הגיש האריסון לנשיא דו"ח שכלל ביקורת חריפה על יחסו של הצבא האמריקאי לפליטים היהודיים, ועל מצבם של הפליטים במחנות העקורים. האמירה המפורסמת של דו"ח האריסון מדברת על כך שהצבא האמריקני מתייחס ליהודים בדיוק כפי שהתייחסו אליהם הנאצים פרט לכך שאינו משמיד אותם. אמירה זו הייתה ללא ספק קיצונית ומוגזמת, אולם הדו"ח הביא לשינוי לטובה במצבם של היהודים במחנות העקורים, והעלה את בעיית הפליטים לסדר היום הציבורי.

מחנות העקורים היו ארעיים אך יחד עם זאת היהודים חיו שם פרק זמן ממושך ושם החלה התארגנות חברתית שהייתה חלק חשוב בשיקומם האישי והקבוצתי. במחנות העקורים נפתחו בתי ספר לילדים, מוסדות להכשרה מקצועית, ובתי-ספר ללימוד עברית; הניצולים יזמו התארגנויות פוליטיות ותרבותיות. רבים מן הניצולים הצעירים שנותרו לבדם בעולם נישאו והקימו משפחות חדשות. המחנות אף התאפיינו בריבוי לידות. במחנות העקורים ניכרה גם פעילות רבה של הנצחה וזיכרון לשואת יהודי אירופה, ולקרובי המשפחה והקהילות שאבדו.

החיים במחנות העקורים קיבלו עם הזמן צביון שגרתי וחיוני, אך השאיפה להגיע לארץ ישראל עמדה בבסיס החיים במחנות אלו. ואכן, מדינת ישראל קלטה את רוב יושבי מחנות העקורים. עד סוף 1949 עלו למדינת ישראל כ-75 אלף פליטים יהודים ממחנות העקורים בגרמניה, ועוד אלפים מאוסטריה ואיטליה. מכאן ואילך התחיל תהליך הדעיכה של הועדים במחנות, וב-1951 נותר מחנה אחד – פרנוואלד – על אדמת גרמניה. במחנה זה התגוררו עקורים שלא הצליחו למצוא את מקומם בעולם שלאחר המלחמה, והוא נסגר רק ב-1

שאלות חקר

  • עם אילו קשיים התמודדו יהודים שביקשו לחזור למקומות המוצא שלהם במזרח אירופה לאחר השואה?
  • האם העלייה לארץ ישראל בקרב ניצולי השואה נבעה ממניעים אידיאולוגיים או פרגמאטיים?
  • מה היה מקומם של מחנות העקורים בתהליך השיקום של הניצולים?
  • מה היו מאפייני חיי התרבות והדת במחנות העקורים?
  • מה היו המשמעויות של המפגש בין שארית הפליטה לבין השליחים מארץ ישראל? כיצד השפיע מפגש זה על הדימוי של ניצולי השואה בארץ?
  • מה היה חלקה של עליית הנוער בהצלתם, קליטתם ושיקומם של ילדים בשואה?
  • באילו בעיות היה כרוך שחרור הילדים היהודים שהוסתרו במהלך המלחמה, והשבתם אל חיק היהדות?
  • אילו בעיות התעוררו במסגרות החינוך במחנות העקורים?
  • איזה סוג של חינוך ניסו להקנות לילדים היהודים במחנות העקורים? אילו בעיות התעוררו במסגרות החינוך במחנות העקורים? כיצד באה לידי ביטוי הטראומה שחוו הילדים בתקופת השואה?
  • אילו מאפיינים ייחדו את ניצולי השואה הדתיים במחנות העקורים?
  • אמונה לאחר השואה: מהם הגישות התיאולוגיות המרכזיות ביהדות בקשר לשואה?

ביבליוגרפיה

אנגל, דויד, בין שחרור לבריחה: ניצולי השואה בפולין והמאבק על הנהגתם, 1946-1944 (תל אביב: 1996).
אפלפלד, אהרון, מכוות האור(תל אביב: 1997).
באואר, יהודה, הבריחה (תל-אביב: 1974).
באומל, יהודית, "מבוכנוואלד לקיבוץ בוכנוואלד: התהוותה ופעילותה של קבוצת ההכשרה הראשונה שנוסדה בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה", יהדות זמננו, 7, עמ' 218-191.
בר-זוהר, מיכאל, ביום נקם: פרשת הנקם היהודי בנאצים (תל-אביב: 1991).
ברקוביץ', אליעזר, אמונה לאחר השואה (ירושלים: 2006).
גוטמן, ישראל ועדינה דרכסלר, שארית הפליטה 1944-1948: השיקום והמאבק הפוליטי (ירושלים: 1991).
גלסברג-גולד, רות, אתמולים אבודים: זכרונותיה של ניצולה (ירושלים: 1999).
גרנות, תמיר, אמונה ואדם לנוכח השואה (אלון שבות: 2013).
הלבני, דוד, שבירת הלוחות : תיאולוגיה יהודית לאחר השואה (ירושלים: 2010).
חלמיש, אביבה, אקסודוס - הסיפור האמיתי: פרשת אניית המעפילים "יציאת אירופה תש"ז" (תל אביב: 1990).
יבלונקה, חנה, אחים זרים (ירושלים: 1994).
לוי, פרימו, השוקעים והניצולים (תל-אביב: 1991).
מכמן דן, בימי שואה ופקודה, יחידה 12 (תל-אביב: 1983).
צוקרמן, יצחק, יציאת פולין (תל-אביב: 1988).
פינק, אידה, "ואריאציות ליליות על נושא", רישומים לקורות חיים (תל-אביב: 1995).
קליינמן, יהודית ונינה שפרינגר-אהרוני (עורכות), כאב השחרור: עדויות מ-1945 (ירושלים: 1995).
שביד, אליעזר, מאבק עד שחר(תל אביב: 1990).
שפירא, אניטה, יהודים חדשים יהודים ישנים (תל אביב: 1998).