אסירים ממתינים לפינוי לבית חולים שדה, 1945, וובלין, גרמניה

מתוך עדותו של אלי ויזל:

"מעשינו הראשון כאנשים חופשיים היה - התנפלות על אוכל. לא חשבנו אלא על זאת. לא על נקם, לא על הורים, רק על לחם. וגם לאחר שהשבענו את רעבוננו לא חשב איש על נקם. למחרת רצו כמה צעירים אל העיר ויימאר לאסוף תפוחי- אדמה ובגדים [...] שלושה ימים לאחר שחרור בוכנוולד חליתי מאוד: הרעלה. הועברתי לבית-חולים וביליתי שם שבועיים, נקלע בין החיים לבין המוות. יום אחד, לאחר שאספתי את כל כוחותי, הצלחתי לקום. רציתי לראות את פני בראי, התלוי על הקיר שמנגד. מאז הגטו לא ראיתי את פני. מעמקי הראי הביטה בי גווייה. מבטה אינו מרפה ממני".
(אלי ויזל, הלילה, הוצאת תרמיל, משרד הביטחון, 1966).

מתוך זיכרונותיו של יעקב להט:

"אינני יכול לתאר את השמחה. האנשים השתוללו. מחסני האוכל בקרונות נפרצו, והאנשים הצטיידו בלחם, נקניקים ושימורים למיניהם. כל עוד היה דוחק במחסני האוכל לא רציתי להכנס, כי הייתי עלול להדרס. כאשר המקום התרוקן קצת, נכנסתי לאחד מקרונות המזון וחיפשתי סולת. מצאתי שקית [...] סולת ולקחתי גם מרגרינה. שום דבר חוץ מזה. ידעתי שאחרי רעב ממושך אסור להתנפל על אוכל קשה לעיכול. ירד הערב. בנוסף לאוכל, כל אחד לקח גם שמיכה".
(ישראל רינג (עורך), איך שרדו גחלים - עדותם של 40 חברי עין-המפרץ על קורותיהם בשנות השואה, הוצאת מורשת וקיבוץ עין המפרץ, ספטמבר 1995, עמ' 130).

מדרש תמונה: בתצלום אסירים משוחררים הממתינים לטיפול רפואי. ניתן להבחין שאסירים שמצבם הרפואי היה טוב יותר, הגישו עזרה לאסירים אחרים. שימו לב למבטי הדאגה שלהם. שתי העדויות מתארות את הקטסטרופה שנוצרה לאחר השחרור, בשעה שהתאפשר לניצולים לראשונה לאכול כאוות נפשם. אלפים חלו ורבים מתו מאכילה לא מבוקרת לאחר ששרדו את מחנות הריכוז. ימי השחרור הראשונים היו מעין תקופת מעבר בין עולמות, מעולם האסירים לעולם הניצולים. מה הייתה משמעותה של העזרה ההדדית בימים הראשונים של השחרור? אלי ויזל מתאר בעדותו את מצבו הרפואי הירוד. הוא מספר על הרגע שבו הביט לראשונה במראה וכיצד רגע זה ליווה אותו שנים לאחר השחרור: 'הגווייה שניבטה מולו אינה מרפה ממנו'. מי היא ה'גווייה' שעליה מדבר ויזל בעדותו? מה משמעותה ותפקידה בחייו של אלי ויזל?