ילד ישן בין קרונות רכבת בדרך חזרה מבוכנוולד להונגריה

מתוך עדותו של יוסף קליינמן:

"היתה רכבת ענקית, שני קטרים משכו אותה, שהתחילה לנסוע לדרום [...] הנסיעה לקחה כמה ימים, והיינו מצופפים [...] איטלקים שחזרו מכל רחבי אירופה. [...] בכל תחנת רכבת היו יורדים איטלקים שחזרו הביתה, שכבר לא היו שנים בבית. כל תושבי העיירות חיכו לרכבת הזאת עם כיבודים, פה ושם גם עם תזמורת. בכל תחנה ירדו אנשים, ואנחנו היהודים - אף אחד לא חיכה לנו... זה היה בשבילי צביטה בלב.. זה היה בשבילי.. ממש תמונה שאנחנו - אין לנו אף אחד".
(יוסף קליינמן, ארכיון יד ושם, O.3 V.T/131)

מתוך עדותו של שמוליק שילה:

"ופתאום אני עומד באמצע העיר [...] ושואל את עצמי: אז מה? בית - אין, משפחה - אין, ילדים - אין, החברים שלך אינם, יהודים - אין, פה יהודי שם יהודי שאתה בקושי מכיר. בשביל זה נלחמתי? בשביל זה נשארתי בחיים? ופתאום הבנתי שכל המאבק שלי היה סתמי, ולא היה לי חשק לחיות".
(שמואל שילה, ארכיון יד ושם, חטיבה O.3, V.T/135)

מדרש תמונה: בתצלום נער השב להונגריה ממחנה בוכנוולד. הנער ישן על מצע תבואה בין שני קרונות רכבת. נערים רבים חזרו הביתה לבדם, ובדרכם חצו ערים וארצות שבהן שלט הכאוס שלאחר המלחמה. העדויות עוסקות בחוויית הבדידות של החזרה הביתה. מהו הקושי שהכה בניצולים עם שובם הביתה?