שתי ניצולות במחנה, לאחר השחרור, אפריל 1945, מחנה ברגן בלזן, גרמניה

מתוך זיכרונותיה של הלן בורקו:

"ואז היתה הבדידות גוברת עלי שבעתיים. חייתי כבר בין יהודים, אך נדמה היה כי כל אחד מאתנו כאן, [...] בודד לנפשו - בדידות שבקולקטיב. בלילות הייתי שוכבת על המצע הקשה, [...] מתעטפת בשמיכות ולא יכולה לעצום עין. ההרהורים היו רודפים זה את זה: עברי, בית אבא, עיירתי הקטנה שפסו בה חיים יהודים; לא יכולתי למצוא לי מנוחה. מה לעשות עתה? הרי החיים חייבים להמשך [...] חיפשתי אדם לחלוק עמו את רחשי ליבי. אותן נשים אחדות שהתיידדו עמי והיו מסיחות בפניי את ליבן - בהן לא מצאתי עניין רב. זקוקה הייתי ליותר מכך".
(הלן בורקו ויוסף פרלשטיין, בדרך לא דרך, עמ' 23-24).

"התחלתי לעכל את יתמותי ואת בדידותי. התעוררה בי הילדה הקטנה שהתגעגעה לחום משפחתי ולפינוק של אם. ברגעי הפנאי היו הכאב והמשבר מתבגרים. בלילות הייתי בוכה ובימים הייתי רגישה מאוד ונעלבת בקלות. דווקא כשהגשמת המטרה היתה קרובה כל כך תקפה אותי חולשה".
(אביבה אופז, "קיבוץ ילדים" במסע אל הארץ הנכספת, יד ושם המכון הבינלאומי לחקר השואה, ירושלים, תשס"ו, עמ' 89).

מדרש תמונה: שתי ניצולות ממחנה ברגן-בלזן, לבושות בבגדים שנראים מעט גדולים על גופן הרזה, פניהן כחושים, האחת נשענת על רעותה. מהי, לדעתכם, ה"בדידות שבקולקטיב"? למה התכוונה הלן ברקו באמירה זו? כיצד, לדעתכם, יכלו ניצולים להקל, ולו במעט, על הבדידות הנוראה שחשו לאחר השחרור? מדוע, לדעתכם, עולה מתוך עדויות רבות כי לאחר כל שנות השואה אחזה בניצולים הבדידות הנוראה מכול דווקא מיד לאחר השחרור?