ניצול ליד סיר תפוחי אדמה, אפריל 1945, נורדהאוזן, גרמניה

מתוך עדותה של מרים עקביא, נולדה בקרקוב בשנת 1927, ניצולת מחנות פלאשוב ואושוויץ, עלתה ארצה בשנת 1946:

"חשבתי שאני צריכה להיות שמחה, הרגשתי דמעות, אבל ידעתי שאני צריכה לשמוח. התחלתי לבכות כל הזמן, חשבתי מה כבר נשאר לי".
(מרים עקביא, ארכיון יד ושם, חטיבה O.3 , V.T/4543)

מתוך עדותו של יצחק אנטק צוקרמן, מגטו ורשה:

"היום הזה, ה-17 בינואר, היה היום העצוב ביותר בחיי. רציתי לבכות. לא משמחה, אלא מיגון. איזו שמחה יכולה להיות? [...] הייתי שבור לגמרי. כל השנים הקשות והמרות החזקת את עצמך, ועכשיו, עכשיו מותר היה לי להיות חלש [...] בסופו של דבר יש גבול למלחמה על החיים. חיינו כל הזמן בהרגשת שליחות מסוימת, אבל עתה? זה נגמר! לשם מה? לשם מה? [...] מעולם לא בכיתי; לא ראו אותי, אף לא פעם אחת בדכדוך נפש; מוכרח הייתי לחיות חזק את החיים, אולם ב-17 בינואר".
(יצחק צוקרמן, יציאת פולין, בית לוחמי הגטאות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 16-13 [העדות הושמעה במועצת הקיבוץ המאוחד ב-10-9 במאי 1947])

מדרש תמונה: בתצלום נראה ניצול היושב על הריסות המחנה לאחר השחרור, על ידו סיר אוכל ודלי. הניצול ממרר בבכי. מרים עקביא מתארת בעדותה כיצד 'היתה צריכה לשמוח' אבל לא הפסיקה לבכות. גם אנטק צוקרמן מתאר את יום השחרור כ'יום העצוב ביותר בחייו'. מדוע, לדעתכם, חוו את יום השחרור כיום עצוב ביותר ומלא בכי?