נשים וילדים במחנה העקורים פלדאפינג, גרמניה

מזכרונותיה של מרים רז-זונשיין:

"הקסרקטין הוא יחידת מגורים ארוכה מאוד, ללא מחיצות או חדרים, שבה כל משפחה או יחיד, מקבלים שטח מוקצב של כמה מטרים, בו עליהם להסתדר. כמחיצות בין דייר לדייר, משמשים סדינים תלויים או שמיכות. אין כל אפשרות לפרטיות, אך באין ברירה אחרת, מתארגנים האנשים לניהול חיים נורמליים ככל האפשר, בין מחיצות דקיקות אלה. מתנהלים כאן חיי אישות, נולדים ילדים, זוגות צעירים שזה עתה נישאו מתחילים את צעדיהם הראשונים כמשפחות, נערכות מסיבת משפחתיות וסתם מפגשי רעים, הניצולים מנסים לחיות חיים מלאים ככל האפשר. אבל לא פעם כל דיירי המבנה הארוך, מתעוררים מזעקותיהם של אנשים החווים בחלומותיהם את אימי העבר. אני מקנאה בכל תא משפחתי בו אני נתקלת. אני כל כך משתוקקת לחום של בית, למשפחה אוהבת ובעיקר, להשתייך למישהו. אני מרגישה [...] בודדה כמו אבן, והידיעה שאין איש בעולם המכיר את משפחתי ומוצאי מכאיבה לי מאוד".
(מרים רז-זונשיין, ציפורים בשחור לבן, מורשת ויד ושם, תל אביב, 2002. עמ' 175-176).

מדרש תמונה: בתצלום משתקפת דאגת המבוגרים לילדים. הצורך להאכיל ולדאוג לצורכיהם הבסיסיים של הילדים קיבל במחנות העקורים משנה תוקף. מדוע? חיי היומיום של רבים מהעקורים מעידים על פער בין הניסיון לבנות חיים תקינים ובין הקשיים הפיזיים והנפשיים. כיצד משתקפים אלו בזיכרונותיה של מרים רז-זונשיין ובתצלום?