פינוי אסירים מהמחנה, 1945, וובלין, גרמניה

מתוך עדותה של אנטוניה רוזנבאום:

"יום אחד, בא איזה קפטן ואמר: אנחנו נורא רוצים לעזור לכם, אבל אנחנו לא יכולים, עוד לא נגמרה המלחמה, ואתם מוכרחים ללכת הביתה. ברגע שהוא אמר הביתה, כאילו איזה משהו נפל עליך; מה זה הביתה? איפה הביתה? איפה יש לי בית? למי אני אלך הביתה? התחלתי לצעוק: אין לי בית! אני לא הולכת הביתה! אז הוא אמר לי: אני לא יכול להחזיק אותך.

פתאום התעוררתי; שנים שאתה חלש, שאתה נלחם יומיום, שאתה מפחד. אין לך זמן לחשוב על דברים נורמלים, זה היה כל-כך רחוק. פתאום שהתחלת לנשום, לאכול, להתאושש - אז אתה מתעורר ומבין איזו טרגדיה, שאין כבר בית, שאין כבר כלום".
(אנטוניה רוזנבאום, ארכיון יד ושם, חטיבה 0.33 מס' פריט 26427)

מדרש תמונה: בתצלום חייל אמריקאי מפנה אסיר מהמחנה. האסיר כורע על האדמה, פורץ בבכי ומתקשה להתפנות מהמחנה. החייל אוחז בראשו, בין תומך ובין מפנה אותו. אנטוניה רוזנבאום מספרת בעדותה כיצד התנגדה ליציאה מהמחנה. למרות רצון האסירים להיות שוב בני-אדם חופשיים, רבים מהם חששו ברגע הפינוי ואף התנגדו ליציאה מהמחנה. כיצד היא מסבירה את התנגדותם של האסירים המשוחררים להתפנות מהמחנות? מהו הקושי עליו היא מעידה?