ניצול יושב על תרמיל, 1945, מחנה דכאו, גרמניה

מתוך עדותה של אווה בראון:

"בשעה ששמחתי על החופש, גם שרר בלבי פחד גדול. מה אנו עתידים למצוא? אנחנו שרדנו, ועלינו לשוב אל חיק הציוויליזציה, אך כיצד מתנהגים בעולם נורמאלי? היינו שתי נערות צעירות חסרות כל. מי ידאג לנו? מה נעשה? שררה התרוממות רוח, אך הרגשות היו מעורבים. היינו נפחדים. קשה לתאר ולהסביר רגשות אלו של פחד ושמחה גם יחד. זה היה השלב הבא שלנו. כעת, עם השחרור, מה אנחנו עתידות לעשות? לא היה לנו דבר. פחדנו שמא אין לנו איש בעולם. נזקקנו למישהו שיפנק אותנו וידאג לנו. במידה רבה הייתי אני המטפלת של אחותי הקטנה ושל עוד ילדה. ויותר מכל רציתי מישהו שידאג לי ויסיר ממני את נטל הדאגה לילדות; שהדבר לא ייפול על כתפי; שאהיה תחת חסותו של מבוגר. קשה לי להסביר זאת, אבל רציתי שמישהו ידאג לי, רציתי משענת. מסתבר שחופש הוא עניין יחסי במידה רבה מאוד. הכבידה עלי הדאגה לעתיד. אנו צריכים לבנות את עתידנו, אך כיצד בונים עתיד?"
(יהודית קליימן ונינה שפרינגר-אהרוני, כאב השחרור, יד ושם, ירושלים, תשנ"ה, עמ' 37)

מדרש תמונה: בתצלום אסיר יושב על תרמילו במחנה. במבט ראשון, קשה לזהות אם מדובר בגבר או אישה. האסיר יושב על חפציו ועטוף בשכבות רבות של בגדים. זהו כל רכושו. אווה בראון, שהיתה בזמן השחרור נערה המטופלת באחותה הקטנה, מתארת את הפחד מהעתיד ומהנטל המונח על כתפה. עדותה ושפת גופו של האסיר בתצלום מעידים בדרכם השונה על הקושי 'לשוב לעולם נורמאלי', על הפחד, הבדידות והעצב. ממה, לדעתכם, יכול היה לחשוש ניצול, צעיר או בוגר, המשוחרר מהמחנות הנאצים? באלו קשיים היה צפוי לעמוד בדרכם אל עצמם - בשובם אל העולם החופשי שלאחר המלחמה?