פליטים ישנים במטוס אמריקאי במהלך טיסה אל מחוץ לגרמניה

מתוך עדותה של דורותי פינגר:

"בשנות המלחמה איבדתי מה שהיה לילדים אחרים: איבדתי את משפחתי, את ביתי, את החברים שלי, את שנות בית-הספר המאושרות. היה עלי לשכוח שאני גדלה וזקוקה לחינוך. היה עלי ללכת לעבוד ולשכוח מהחיים. [...] חייתי במחנה עקורים בגרמניה, וחלמתי להיות חופשייה בארצות הברית או בישראל. אחת ולתמיד החלטתי לעשות משהו לעתידי. כתבתי מכתב לדודי שחי בווילמינגטון וביקשתי ממנו עזרה. הוא עשה כן. הוא שלח לי אפידייוויט [אישור כניסה]. בנו, שהיה סרן בחיל-האוויר של צבא ארצות הברית, היה בגרמניה. הוא מצא אותי ולקח אותי אתו, ואני נשארתי יחד אתו ועם אשתו שנה אחת. הוא עזר לי להגיע לארצות הברית. חיכיתי זמן רב ליום שבו אוכל להגיע לארץ חופשית, שבה אין חשיבות לגזעך או לדתך, שבה כל אחד חופשי ומאושר; שבה כל הילדים הולכים לבית-ספר ונהנים מן החיים".
(דורותי פינגר, ארכיון יד ושם, חטיבה 0.69 תיק 203)

מדרש תמונה: בתצלום נראית משפחה בדרכה לארצות הברית. נראה כי כל בני המשפחה ישנים בטיסה. הילד עטוף בבגדים רבים, אחוז היטב בידי האב. באלו קשיים עלולה להיתקל משפחת מהגרים ניצולת שואה בדרכה להסתגל לארץ זרה, גם אם היא מלאת תקוות ואופטימיות, כמסופר בעדות?