הזמנת ביקור
חנות
אירועים
תרום ליד ושם
1. מקור: גורן, מרטה (2006). בת כזאת רצינו, סיפורה של מרטה. כתבה: נעמי מורגנשטרן. הוצאת יד ושם, ע' 69 – 71.
רצח היהודים ורדיפתם אילצו יהודים רבים לנסות להציל את עצמם ואת בני משפחתם באמצעות מסמכים מזויפים וניסיונות לחיות בזהות בדויה. החיים בזהות בדויה היו מאבק יום-יומי רצוף סכנה וקשיים. יהודים נאלצו לסגל לעצמם את מנהגי הסביבה, לשנן תפילות נוצריות, לצמצם את נוכחותם ולעיתים אף לשנות צבע שערם ואת אופן דיבורם כדי להעלים כל רמז לזהותם היהודית. במהלך המלחמה חיו אותם יהודים בחרדה ובאימה מפני מלשינים שארבו להם וחשדו ביהדותם. עם סיום המלחמה, התקשו רבים להיפרד מזהותם הבדויה שסיפקה להם הגנה וביטחון. קשיים אלו גברו בקרב ילדים שחיו אצל משפחות ומוסדות נוצריים שהסתירו אותם שכן הפרידה מהזהות הבדויה הייתה כרוכה לעיתים, בפרידה מהמשפחה, מהחברים ומהסביבה שאליהם נקשרו. חלקם נחשפו במהלך התקופה לדעות אנטישמיות כלפי היהודים והם התקשו לחזור לחברה ולזהות היהודית.
הדלת נפתחה, ואשה לבושה בשמלה ועליה סינר לבן התכופפה אלי, לטפה את ראשי ונתנה לי יד. קמתי והלכתי אחריה. נכנסנו לבית. היה בו אולם כניסה גדול וסביבו היו חדרים. ילדים בני גילי בערך התרוצצו בבית ונראו מרוצים. המשכתי ללכת אחרי האשה עד דלת זכוכית גדולה ושקופה. נכנסנו לחדר, והדלת נסגרה אחרינו. האשה הגישה לי כסא וכוס מים ושאלה: "מה שמך?"
לא ידעתי מה לענות. לא ידעתי אם לומר שאני כריסטינה גריניביץ או מרטה וינטר. לכן לגמתי עוד לגימה מהמים ושאלתי: " מה המקום הזה?"
"זה בית לילדים יהודים שהוריהם לא חזרו והם נשארו לבד".
"כולם יהודים?" שאלתי. לא זכרתי שמעודי ראיתי כל כך הרבה ילדים יהודים במקום אחד.
"כולם יהודים. ומהיכן את?"
"אני?", לרגע שוב התבלבלתי. "אני מורשה... אני מצ'ורטקוב... לא, אני מורשה".
"ושמך?" היא שוב שאלה את השאלה המכשילה.
אני כריסטינה גריניביץ, וכולם קוראים לי קרישיה. אני האחיינית של גברת אנה שולץ. באתי מהכפר אל דודתי כי אמי חולה", הזדקפתי ואמרתי את הנאום הרגיל.
"אהה", אמרה האישה בקול מהורהר. "אז למה באת אלינו לבית הילדים היהודים?" היא הקשתה.
"זה סבא. הוא שהביא אותי לכאן".
"סבא..."
"כן. הוא נתן הוראה לחטוף אותי מגברת צ'פלינסקה. הוא רוצה שאהיה יהודייה. אבל אני לא רוצה. למה לי? גברת צ'פלינסקה אמרה שאמא מתה וגם אבא מתי ואני יכולה להישאר אתה ולחזור לבית הספר".
"את אוהבת ללמוד?"
"מאוד".
"ומה שם אמך?"
"לאימא קראו נטי. היא הבטיחה שתבוא אחרי ולא באה. אימא קרה לי מרטוש. ואבא קרא לי מרטהל'ה", אמרתי וחייכתי בפעם הראשונה מזה זמן רב.1
מרטה גורן נולדה בשנת 1935 בעיר צ'ורטקוב (Czortków) שבפולין. לאחר שהגרמנים פלשו לעיר, נהרג אביה, ומרטה ומשפחתה גורשו לגטו. לאחר כמה חודשים הצליחה אמה להבריח את מרטה אל משפחה נוצרית בוורשה, שם הסתתרה. גברת צ'פליסנקה, אומנת המשפחה, טיפלה במרטה במסירות. בסוף המלחמה סבה של מרטה, היחיד מבני משפחתה הקרובה ששרד, לקח אותה אליו בניגוד לרצונה. מרטה סירבה לחזור ליהדות ודרשה לחזור לגברת צ'פלינסקה. סבה מסר אותה לבית יתומים יהודים בחוז'וב. מרטה עלתה לארץ ישראל בשנת, 1946 התחתנה ונולדו לה שלושה ילדים, עבדה כאחות ולמדה לתואר שני בחקר השואה.
- 1. מקור: גורן, מרטה (2006). בת כזאת רצינו, סיפורה של מרטה. כתבה: נעמי מורגנשטרן. הוצאת יד ושם, ע' 69 – 71.