הזמנת ביקור
חנות
אירועים
תרום ליד ושם
1. מקור: גפרית, חנה. ראיון אישי שנערך ביד ושם בשנת 2008.
יהודים רבים שחזרו למקומות המוצא במזרח אירופה והתקבלו על ידי האוכלוסייה המקומית בעוינות, נעו בחסות ארגון הבריחה ושליחיו הארץ ישראליים אל מחנות העקורים במרכז אירופה. במחנות אלו רווחה התחושה שאין המשך לחיים היהודיים באירופה וכי עליהם לחפש יעדים חדשים מחוץ לה, ואכן רובם של השורדים ביקשו לעזוב את אירופה. כשני שלישים מהם היגרו לארץ ישראל והשאר היגרו לארצות הברית, לקנדה ולמדינות מערביות אחרות. רצונם של הניצולים להגר למקום אחר ולבנות בו את חייהם היה עז, וסייע להם להתגבר על קשיים רבים שהיו כרוכים בהגירה.
למדתי בבית ספר פולני, ואני שהצטיינתי בכיתה בפולנית וכתבתי שירים שדקלמו באירועים בבית הספר, בתעודת סוף השנה קיבלתי ציון "מספיק" בפולנית. ידעת שזה מפני שאני יהודייה. יום אחד כשישבתי ספרייה, ניגשה אלי המנהלת ושאלה אותי מה אני עושה, אמרתי ל: "מה אכפת לך? ואני רוצה לשאול אותך שאלה: את חותמת על כל התעודות של התלמידים בבית הספר? "כן" היא ענתה לי.
"אז את חתמת על הציון "מספיק" בפולנית. תדעי לך שלא אכפת לי מהשפה שלך, עוד כמה ימים אני עוזבת את הארץ שלך ולא אדבר יותר את השפה שלך. אבל אני יודעת שאת הציון הזה קיבלתי מפני שהמורה זיהתה שאני יהודייה."
"שה, שה, דברי בשקט", אמרה המנהלת. היא חיבקה אותי. רמתי את ראשי והסתכלתי עלי. הבחנתי ששיערה ועיניה כהות. "חנצ'קה", היא אמרה, "גם אני יהודייה".
באותו קיץ בעיר קילצה התרחשו פרעות, ויהודי העיר נפגעו. אבא ואימא החליטו שלא להישאר עוד בפולין.
כשעברנו את הגבול של פולין, הפסקתי לדבר פולנית. נשארתי בלי שפה כי זו הייתה השפה היחידה שידעתי לדבר.
הגענו למחנה עקורים שבו התרכזו יהודים שלא היה להם מקום לגור בו . במחנה זה הלכתי בפעם הראשונה לבית ספר יהודי, למדתי עברית ואבא יוסף עזר לי מאוד כי השפה הייתה קשה לי. בבית הספר הופעתי בהצגות, רקדתי וציירתי, ממש פרחתי. השיעור האהוב עליי ביותר היה שיעור מולדת. התחלתי להבין שיש מקום בעולם והוא כולו שלי, זו הארץ שלי. אוכל ללכת בה ברחבו ולא אצטרך לחשוש. איש לא יאמר לי עוד " יהודייה מלוכלכת", ותהיה לי שפה משלי.1
חנה גפרית נולדה בשנת 1935 בעיירה ביאלה ראווסקה (Biała Rawska) שבפולין. בתקופת השואה הסתתרה עם אמה במשך שנתיים בוורשה, תוך סיכון יומיומי. לאחר מכן הועברו למחנה עבודה בגרמניה ונמלטו ממנו עם התקרבות הצבא האדום. בתום המלחמה שבו לעיירתן וגילו כי שרדו לבדן. בשנת 1949 עלתה חנה לישראל, הקימה משפחה, למדה סיעוד, נעשתה לאחות בריאות הציבור וניהלה סניף "טיפת חלב" בתל אביב, שם זכתה בפרסים על מסירותה. הספר "רציתי לעוף כמו פרפר" מבוסס על קורותיה בתקופת השואה, תורגם לשש שפות ומשמש בסיס לפעילות חינוכית.
- 1. מקור: גפרית, חנה. ראיון אישי שנערך ביד ושם בשנת 2008.