1. קהת, חני (2009). ניטרה שלי. הוצאת יד ושם, עמ' 262 – 263.
ניתן היה לחשוב שלאור כל שעברו בשנות השואה לא יהיה בכוחם של הניצולים להוביל את חייהם לאפיק חיובי ובונה. אך על אף הקשיים והמשקע שהותיר בהם עברם ומלווה אותם כל חייהם, התגלו אצל ניצולי שואה רבים תעצומות נפש. הם הפכו למרכיב טבעי ומלא במקומות אליהם היגרו, הקימו משפחות, עבדו, יצרו והיו לחלק בלתי נפרד ומשמעותי מהחברה בכל מקום שאליו הגיעו. במדינת ישראל אליה בחרו רבים מהניצולים להגר ניכרו ועדיין ניכרות טביעות אצבעותיהם בכל התחומים: בהתיישבות, בצבא, במערכת המשפט, בחינוך ובתרבות, בשיקום עולם התורה, בתעשייה ובכלכלה. ניצולים בארץ ובעולם הפכו לציירים ולגרפיקאים, למשוררים ולסופרים, לאנשי אקדמיה ולאנשי רוח, לאנשי כלכלה ומדע. למרות האבדן הגדול, קשיי הקליטה וההסתגלות, בחרו הניצולים לשקם את חייהם ולפעול לשיקום החיים היהודיים ולתרומה לחברה הסובבת.
בבית הספר הטילה עלינו הנזירה לַבּוֹרֶה לכתוב חיבור שכותרתו "החוויה המחרידה ביותר בחיי". כתבתי על טיול של בני עקיבא בפסגת הר זובּוֹר, שהתנדבתי בו להביא עם אחד מחברי לקבוצה מים מן המעיין שלמרגלות ההר, ושנינו טעינו בדרך.
הנזירה אולי ציפתה שאכתוב על תקופת השואה, אבל לי היה חשוב להצטייר דווקא בדמותי החדשה והגאה - דמותה של חברה בתנועת נוער ציונית.1
חני קהת נולדה בשנת 1934 בפראג. בשנת, 1943 לאחר שגבר החשש מפני גירוש, הצליח אביה להשיג עבודה כרופא בכפרים סמוכים לעיר ניטרה (Nitra) וכך להינצל מגירוש. החל מסתיו 1944 עברה המשפחה בין מקומות מסתור אצל שכנים ומכרים נוצרים. לאחר סיום המלחמה שבה המשפחה לניטרה. חני למדה בתיכון נוצרי והחלה להיות פעילה בתנועת בני עקיבא. בשנת 1949 עלו לארץ חני ואחיה, והוריהם הצטרפו כעבור זמן קצר. בארץ למדה בפנימייה, ולאחר מכן למדה מקרא וספרות באוניברסיטה ועסקה שנים רבות בהוראה.
- 1. קהת, חני (2009). ניטרה שלי. הוצאת יד ושם, עמ' 262 – 263.