1. נוטקביץ בן-עטר, רומה ובן-עטר, דורון ש' (2013). מה שהזמן והעצב הותירו, אם ובנה מתמודדים עם משא העבר. הוצאת יד ושם, ע' 152.
במאי, 1945 עם כניעתה של גרמניה הנאצית, התברר שכשישה מיליון יהודים נרצחו – כשליש מן העם היהודי. הניצולים היו פזורים ברחבי אירופה: עשרות אלפי ניצולים מהמחנות ומצעדות המוות שוחררו בידי חיילי בעלות הברית על אדמת גרמניה ובמקומות אחרים והיו במצב גופני ונפשי ירוד ביותר. אחרים הגיחו לראשונה ממקומות המחבוא שבהם הסתתרו במשך זמן רב, השילו מעליהם את הזהויות הבדויות שאימצו, חזרו מהארצות שאליהן ברחו או יצאו מתוך קבוצות פרטיזנים ומצבאות הברית ושבמסגרתם השתתפו גם בקרבות לשחרור אירופה. בעקבות ההסכמים המדיניים שנחתמו בתום המלחמה, החלו לחזור בהדרגה מערבה למעלה מ־200,000 יהודים פולנים אשר בזמן המלחמה שרדו בשטחי ברית־המועצות. עם השחרור עמדו השורדים בפני שאלות נוקבות: היכן יוכלו להרגיש בטוחים? מי ממשפחותיהם ומקהילותיהם נותרו בין החיים? כיצד אפשר לחזור לחיים רגילים, להקים בית ולבנות משפחה – והיכן: האם על אדמת אירופה או במקום אחר? כיצד לשמר ולהנציח את הנספים?
"כל הסימנים והרמזים לא הכינו אותי לקראת בוקרו של 3 במאי 1945. התעוררתי משנתי והתייצבתי למסדר, אבל איש לא בא לספור אותנו. בלילה עזבו השומרים את עמדותיהם ונעלמו. שער המחנה היה פתוח לרווחה ואסירים גרומים ומזי רעב שוטטו ברחבי המחנה. כמה מאתנו הלכו אל השער, אבל לא העזו לצאת. ואז הבנתי פתאום. זה נגמר.
האוכל, לא החופש, הוא שהיה העדיפות הראשונה שלנו. במקום לרוץ החוצה, אל החופש, מיהרו כל הבנות אל המטבח. נשמעה ירייה, ואחת הבנות נפצעה ברגלה. אחד השומרים היה כנראה נאמן לחובתו עד הסוף. נעצרנו לשנייה. מישהי ניגשה לטפל בפצועה. כל האחרות חידשו את מרוצתן. הסתערנו על המטבח..."1
רֹומה נּוטֵקביץ' בקיץ 1945 חזרה לראשונה רֹומה נּוטֵקביץ', לפולין ולוורשה ונוכחה בתמורה החדה שחוללה המלחמה באירופה ובעיר הולדתה. רֹומה נותרה פליטה חסרת כל ובני משפחתה הקרובים נרצחו. לאחר שהות במחנה עקורים עלתה ארצה בשנת .1948 בספר 'מה שהזמן והעצב הותירו, אם ובנה מתמודדים עם משא העבר' שכתבה במשותף עם בנה דורון גוללה רומה את קורותיה כנערה בגטו ורשה, במחנות עבודה בפרוורי העיר ובמחנות הריכוז הנאציים.
- 1. נוטקביץ בן-עטר, רומה ובן-עטר, דורון ש' (2013). מה שהזמן והעצב הותירו, אם ובנה מתמודדים עם משא העבר. הוצאת יד ושם, ע' 152.