שיחה עם ילד
מילים: ולאדיסלב שלנגל
אֶלֶף תְשַׁע מֵאות אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם,
אֵם וּבְנָהּ, בֵּית מְלָאכָה, בַּיִת...
כְּחוּלִים הֵם פָּנָיו שֶל הַיֶלֶד,
שַׂעֲרות הָאֵם כְּחָלָב לְבָנות,
הַגִידִי, אִמִּי – מַקְשֶׁה הַפָּעוט –
מַה זּאת אומֶרֶת: רָחוק...
רָחוק, יַלְדִי, זֶה אֵי שָׁם בֶּהָרִים,
מֵעֵבֶר לַיְעָרות, מֵעֵבֶר לִנְחָלִים...
רְחוקִים הֵם פַּסֵי הָרַכֶּבֶת...
וּמַסָּעוֹת בְּיַם הָאֵין סוֹף.
רְחוֹקִים הֶהָרִים אֲדוּמִּים כְּשַׁלְהֶבֶת...
וּסְפִינוֹת בָּאוֹפֶק הַסָּגוֹל,
וְצַפְרִירֵי בוֹקֶר הַקַּלִּילִים כָּל כָּךְ,
רְחוֹקִים הֵם אִיֵּי הַפָּז,
וְרָחוֹק הוּא הַדֶּשֶא יָרוֹק וְרַעֲנָן
וְהַחול הַיָּבֵשׁ וְהָרַךְ.
אֲבָל אֵיךְ לְהַסְבִּיר לַיֶּלֶד
אֶת הַמּוּשַּׂג רָחוֹק...
כְּשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה הֵם נְהָרוֹת...
וּמֵעוֹדוֹ לא רָאָה הַר יָרוֹק...
וְלא נוֹתְרוּ בְּזִכְרוֹנוֹ
כְּמוֹ לְאִמּוֹ... תְּמוּנוֹת חֲרוּתוֹת כּה עָמוֹק.
אָז אֵיךְ לְהַסְבִּיר לַיֶּלֶד
מַה זּאת אוֹמֶרֶת רָחוֹק...
רָחוֹק – בְּנִי – עוֹנָה לוֹ הָאֵם,
וְדִמְעָה עַל פָּנֶיהָ זוֹלֶגֶת
רָחוֹק, יַלְדִי, זֶה מֵהַבְּלוֹק שֶׁלָּנוּ
וְעַד לְבָתֵּי הֵמְּלָאכָה שֶל טֶבֶּנְס*...
(*טֶבֶּנְס – בתי מלאכה שבהם עבדו היהודים בגטו ורשה)
מציאות החיים בגטאות השפיעה רבות על קיומה של המשפחה ועל תפקודה. בד בבד עם שמירה על המשכיות המסגרת המשפחתית בגטאות, נוצר שבר בסדרי החיים של התא המשפחתי וביכולת תפקודם של המבוגרים בתוכה. נשים רבות נותרו לבדן לשאת בעול קיומו, פרנסתו ובטחונו של התא המשפחתי.
"בשש בבוקר עליה להתייצב בתור ללחם. בשמונה פותחים את נקודות החלוקה למוצרי חלב והיא חייבת לתפוס שם את מקומה בתור כדי לקבל רבע ליטר חלב לילדה הפעוט. לאחר מכן היא תתרוצץ בין הבתים למכור את החלב לבעלי יכולת תמורת שלושים פניג (אגורות), כדי שתוכל לפדות תלושים למרק במטבח הציבורי… לשם כך עליה לעמוד בתור לתלושים ובתור אחר למרק. מאוחר יותר, כאשר בלעה כבר את ארוחת הצהרים מהמטבח, היא חייבת להתרוצץ בין שכניה, כדי להצליח להכין את קדרת התבשיל: כאן בחלוקה הבאה, ושוב אצל אחר לשאול מעט מלח. אצל זו תיקח טבלית סכרין (סוכרזית), ואילו אצל ההוא – גפרור... וכאשר הכל כבר יוכן, עליה לתפוס את מקומה לשעות אחדות ליד הכיריים ולנשוף באש, כדי שהמרק בקדירה יתבשל. ובינתיים ירד הלילה..".
"אמי הצליחה לשמור על הלחם בהחביאה אותו מאתנו במיטה; אנחנו, הילדים, ידענו את מקום המחבוא אך היא תמיד השגיחה עליו. פחדנו לקחת אותו משום שהיא ידעה שאם נאכל אותו, לא יהיה אוכל אחר כך... נשים מילאו תפקיד ייחודי בכל הנוגע לארגון המזון ולניהולו... הייתי אומרת שאמי המסכנה, שנלקחה לטרבלינקה, הייתה גאון. היא לא סיימה בית ספר תיכון, אך הייתה גאון בדרך שהיא הצליחה לעשות זאת".
נחמה
מילים: רחל שפירא
לחן: נורית הירש
ביצוע: אילנית
ולכאורה עסקנו בשלנו
רק בשלנו
בלי לבקש גדולות ונצורות.
שלווה מופרת
וכבר אחרת
ואין טעם לכסות.
כי בפתח נכנסות–
התמורות.
מי שצמא לכל מחווה של חסד,
אוזנו תופסת,
איך הקריאות חוצות את הרחוב
שואל עדיין שואל מאין
כן, מאין כוחות לשאוב.
זה בזה נביט
ונתמה שנית
אם ראינו נכונה.
לפעמים אני
לפעמים אתה
כה זקוקים לנחמה.
מי שחווה את בערת הקיץ,
לבו לבית
ופני הנוף ראי לחרדותיו.
את מי ישביע
את מי ירגיע
ועל מה יתפלל עד סתיו.
זה בזו נביט...
תקופת השואה גזלה מהילדים את ילדותם. הם נחשפו למציאות של רעב, מחלות, השפלה, ביזוי ומוות. נשללה מהם אהבת הורים ומשפחה, חינוך והשכלה, משחקים ותקווה.
20 בדצמבר 1941
ברחוב קְרוֹכְמַלְנָה (Krochmalna) ישנו חדרון בלי זגוגיות, בלי דלת, ובחדר – 3 ילדים. מאשה בת העשר היא כבר כמעט שנה תמימה המטפלת היחידה של אחותה בת הארבע ושל אחיה בן החמש עשרה, המשותק. היא פושטת יד בצד זה ובצד השני של השער. מוכית, בעוטה, לא פעם חומקת בנס מתחת לרגלי הזַ'נְדַּרְם (שוטר) הזועם. לא פעם נופלת מהחומה – אך אף פעם לא חזרה הביתה בידיים ריקות".
"מתקופת הביניים 'השקטה' זוכר אני פרטים רבים יחסית לשנים אחרות. באותן שנים, לפי גילי, בחיים רגילים ודאי כבר לומד הייתי בכיתות ד'-ו'. כעת אור הבוקר היה מוצא אותנו לבדנו. על הכירה היה אוכל מוכן לצהרים ולצדו פתק המפרט מהו המאכל שהוכן עבורנו וכיצד לחממו. פיסת ניר אחת כזו של אימא כמעט ונשתמרה בידי וזכרה עוד צובט את לבי.
הייתי עוזר לאחותי הקטנה בת החמש להתלבש, לאכול דבר מה – והחוצה...
מה עשתה אחותי עם חברותיה כל היום? חפרו בחול, אפו עוגות והאכילו בובות, מונות זו באוזני זו את מעלותיהן של תינוקותיהן וקשייהן עמן. היו להן תינוקות למכביר. בבולמוס לא מוסבר לא פסקו ללדת ולגדל ילדים....
בצהרים היינו נפגשים ומחממים את התבשיל של אימא. אף שעסקנו כל אחד בענייניו שלו, הקפדנו לדעת זה על זה ולו מרחוק. היא הייתה חייבת להודיע לי תמיד היכן היא נמצאת ועם חשכה לשוב הביתה , הכל כמצוותה של אימא. האח הגדול הייתי ובהיעדרו של אבא חשתי את עצמי, יחד עם אימא, אחראי לאחותי הקטנה..."
כשתגדל
מילים: יעקב גלעד
לחן: יהודה פוליקר
ביצוע: יהודה פוליקר
חכה שתגדל, אמרו לך לא פעם
איש אחד גבוה ואישה נמוכה
אם לא תאכל לא תגדל אף פעם
ילד טוב משאיר צלחת ריקה
תגדל, תגדל ותהיה גנרל
תהיה אסטרונאוט ותעוף לחלל
אתה לא רצית להיות אפילו חייל
או סתם להיות כמו כולם כשתגדל
אבל, אותך אף אחד לא שאל
כשתגדל ותראה איזה ילד
אז תגיד לגוזל לא צריך שתגדל
כשתגדל ויהיה לך ילד
שיבוא וישאל מה יהיה כשאגדל
אז תגיד לו עזוב, אל תשאל
לך הביתה, עזוב את בית הספר
אמרו שממך כבר לא יצמח שום דבר
אישה גדולה ואיש במשקפיים
ימשיכו לרדוף עד הסוף עד עפר
תגדל, אל תתערבב בקהל
תשקיף מן הצד תתנדנד בערסל
אתה לא רצית להיות שם בכלל
אז מה, אותך אף אחד לא שאל
אתה נשארת גוזל שנפל
כשתגדל ותראה איזה ילד
אז תגיד לגוזל לא צריך שתגדל
כשתגדל ויהיה לך ילד
שיבוא וישאל מה יהיה כשאגדל
אז תגיד לו עזוב אל תשאל
מצוקתם של היהודים בגטאות פולין ובאזורים נוספים ברחבי אירופה הביאה למותם של רבים עוד לפני שלב הרצח ההמוני. רבים נאלצו להתמודד כבר בשלב זה עם אובדן בני משפחה קרובים ואף עם ניתוק מאלה שברחו למקומות אחרים או גורשו על ידי הנאצים וגורלם לא נודע.
"ב-8 במרס 1944 העירה אותי משנתי בחמש לפנות בוקר המולה של צעדים ושל קולות זרים, ועל השמשה האטומה של דלת חדר השינה הסתמנה צללית של חייל נאצי. פקדו עלינו להתלבש: קמנו רדומים, משותקים, ממאנים להאמין. בתעודות הזהות המזויפות לא הייתה כל תועלת, משום שגם אותנו הסגירו לידי הפשיסטים ובעקבות זאת לגרמנים. ' אימאל'ה, תחזרי מהר...' נשמע קולה של הילדה הגדולה (בת השלוש וחצי); השניה (בת אחד עשר חודשים), אחרי לילה ארוך של בכי, עדיין הייתה מבולבלת ומטושטשת. תודה לאל, אין לוקחים אותן מיד. אנטה, האומנת שכבר שלושים שנה שותפה לחיי המשפחה, קוראת תגר על איומי הנאצים העומדים לחזור בתוך זמן קצר. היא נמלטת עם הילדות ומצילה אותן מן המעצר".
"מה ניתן לדחוס לתוך תיק קטן שניתן יהיה לשאתו למרחק רב? מזון? בגדים? דברי ערך? לאן הם לוקחים אותנו? למזג אויר קר? אם כך, חשוב לקחת בגדים חמים. האם נקבל מזון בדרך? אם לא, מזון הוא הדבר החשוב ביותר. מה בקשר לזהב, או כסף, או כלי חרסינה? אם נחליף אותם בכסף, הרי הם הדבר החשוב ביותר. מי יודע? הלוואי שאבא היה אתנו... אורזים בקדחתנות חיים שלמים לתוך תרמילי גב, לקחת לקרונות הבקר. לא עוד עריסות, אמבטיות, עגלות תינוק. הכל חייב להיכנס לתוך חבילה קטנה לכל המשפחה. כל צרכי החיים נדחסים לצרור קטן. רק אותו מותר לקחת".
השיר הבא נכתב בגטו שָׁאוְולִי (Shavly) בעקבות מסע הרצח של ילדים שנערך על ידי הגרמנים בגטאות ליטא במרץ 1943. רק ילדים בודדים הצליחו להימלט. בניסיון נואש להציל את ילדיהן, ניסו אמהות להבריחם מן הגטו כדי למסרם לידי מכרים ליטאים. מרבית הניסיונות לא צלחו.
ילד יהודי
מילים: חנה חייטין
כְּפָר בְּלִיטָא. בְּיַרְכְּתָיו
בַּיִת קָט בּוֹדֵד נִיצָּב.
בַּחַלּוֹן שָׁם נִבָּטִים
יְלָדִים זַאֲטוּטִים.
לַבָּנִים שֵׂעָר לַבְקָן,
לַבָּנוֹת צַמּוֹת פִּשְׁתָּן,
בֵּינֵיהֶם יֵש מִזְדַּקְּרוֹת
שְׁתֵּי עֵינֵי יְקוֹד שְׁחוֹרוֹת.
שְׁתֵּי עֵינַיים שׁוֹפְעוֹת חֵן,
אַף נִלְבָּב קָט תַּחְתֵּיהֶן,
אַךְ לִנְשוֹק לְשִׂפְתוֹתָיו,
תַּלְתַּלֵּי שְׂחוֹר קְווּצוֹתָיו.
הֱבִיאַתּוֹ לְכָאן הָאֵם
בְּאוֹפֶל לֵיל, בְּהֶעְלֵם;
בִּנְשִׁיקוֹת שְׁנוּקוֹת יְבָב
לָחֲשָה הִיא בְּאוֹזנָיו:
-פּה, בְּנִי, מֵעַתָּה מְקוֹמְך,
נָא הַקְשֵׁב לִדְבַר אִמְּך.
אַסְתִּירְך כַּאן כִּי טְמוּנָה
לְחַיֶּיך סַכָּנָה.
עִם הַטַּף יָפֶה שַׂחֵק,
בְּצַייתָנוּת הֱיֵה נוֹהֵג,
הֶגֶה יִידִישׁ אַל תּוֹצִיא,
כִּי אֵינְך עוֹד יְהוּדִי.
מִתְחַנֵּן הַבֵּן בִּדְמִי:
'אַל תַּעַזְבִינִי, הָהּ, אִמִּי!
לא אֶהְיֶה אֶלָּא אִתָּך'
וּבְבֶכִי הִתְיַפַּח.
שוּב וְשׁוּב נוֹשְקָה הִיא לוֹ,
אָך הַיֶּלֶד בְּשֶׁלּוֹ.
פִּיו אַך 'לא וָלא' אוֹמֵר,
'פּה לְבַדִּי לא אֶשָּׁאֵר'.
אֲסָפַתּוּ אֶל חֵיקָהּ,
וּבְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה
שָׁרָה לוֹ: 'בְּנִי, בְּנִי הַקָּט!'
כּה יִשְׁנָה אוֹתוֹ בַּלָּאט.
אֶת הַבַּיִת הִיא יוֹצְאָה,
אָז, רַק אָז, בִּבְכִי פּוֹרְצָה,
חִיל וַחֲרָדָה כֻּלָּהּ,
נֶעְלֶמֶת בָּאֲפֵלָה.
בַּקָּרָה הַמַּקְפִּיאָה
קוֹל נִשְׁמָע: 'יַלְדִּי, אוֹיָה!
עֲזַבְתִּיך בְּבַיִת זָר,
כָּל מוֹצָא לִי לא נוֹתַר'.
קוֹל שֶׁל אֵם בִּמְרִי שִׂיחָהּ,
בִּתְעוֹתָהּ בַּחֲשֵכָה,
מוּל הָרוּחַ, מוּל הַּכְּפוֹר–
.'אֵל, אֶת בְּנִי יְחִידִי נְצוֹר!'..
"איש ס.ס. בא לקראתנו וְאַלָּה בידו, הוא ציווה: 'גברים שמאלה! נשים ימינה!' ארבע מילים שנאמרו בשקט, באדישות, ללא כל התרגשות. ארבע מילים פשוטות, קצרות. ברגע זה נטשתי את אימי. בטרם הספקתי לחשוב על כך, חשתי את כף ידו הלוחצת של אבי: נותרנו לבדנו. בחלקיק של שניה, יכולתי לראות את אימי ואחותי פוסעות לצד ימין. צפורה החזיקה בידה של אימא. ראיתי אותן מתרחקות; אימא ליטפה את שערה הזהוב של אחותי, כמו ביקשה לגונן עליה ואני המשכתי ללכת לצדו של אבי, עם הגברים. לא ידעתי כי ברגע זה, במקום זה, עזבתי לנצח את אימי ואת צפורה".
"כל הזמן ליוו והדהדו באוזניי דבריה האחרונים של אימא: 'לכי מרקהל'ה, לכי, אולי את תשרדי. לפחות אחת מתוך משפחתנו הענפה. אולי את בתי: שיהיה מי שיספר... עכשיו בכוחות מחודשים, שומה עלי כי אמשיך להיאבק על חיי, לשרוד ויהי מה".
ניגונים
מילים: פניה ברגשטיין
לחן: דוד זהבי
ביצוע: יהורם גאון
שתלתם ניגונים בי, אימי ואבי,
ניגונים, מזמורים שוכחים.
גרעינים, גרעינים נשאם לבבי–
עתה הם עולים וצומחים.
עתה הם שולחים פארות בדמי,
שורשיהם בעורקי שלובים.
ניגוניך, אבי, ושירך אימי,
בדופקי נעורים ושבים.
הנה אאזין שיר ערשי הרחוק,
הביע פי אם אלי בת.
הנה לי תזהורנה בדמע ושחוק
איכה וזמירות של שבת.
כל הגה ייתם וכל צליל ייאלם–
בי קולכם הרחוק כי יהום.
עיניי אעצום, והריני אתכם
מעל לחשכת התהום.
7 יולי 1944
ילדונת שלי אהובה ויקרה מכל,
כשילדתי אותך אהובתי שלי, לא העליתי על דעתי שאחרי שש וחצי שנים איאלץ לכתוב לך מכתב בתוכן זה. ראיתיך בפעם האחרונה ביום הולדתך השישי, ב – 13 בדצמבר 1943. הייתי באשליה שאראה אותך שוב טרם עוזבנו, אך עתה אני יודעת שזה לא יקרה. איני רוצה לסכן אותך. אנו נוסעים ביום שני והיום יום שישי בערב... לוקחת אני עמדי את דמותך האהובה, כפי שהיית בביתנו, את קול קשקושך הילדותי, החמוד, את ריח גופך הטהור, את קצב נשימתך, את חיוכך ואת בכיך; נוטלת אני עמי את הפחד האיום, התהומי, אשר לב אמך לא היה מסוגל לשכך אפילו לרגע אחד... זכרי לטובה את הסבים והסבתות המכובדים ביותר, הדודים והדודות וכל המשפחה. שמרי את זיכרוננו כולנו ואנא, אל תאשימינו. ואשר לי, אמך, מחלי לי, מחלי לי ילדתי היקרה על שילדתיך, ברצוני היה להביאך לעולם בקהילתך ולחיות את חייך שלך, ואם הדברים התגלגלו אחרת, אין זו באשמתנו; לכן אני מתחננת, גוזלי שלי היקר שלי, היחיד שלי, אנא אל תאשימנו. השתדלי להיות טובה כמו אביך ואבות אבותיך, ואהבי את ממלאי מקום הוריך ומשפחתם, אשר בוודאי יספרו לך עלינו. הייתי רוצה שתעריכי עד כמה הם מקריבים את עצמם למענך ותהיי להם לגאווה, כדי שלא תהייה להם סיבה להתחרט על העול אשר הם לקחו על עצמם מרצונם. עוד דבר הייתי רוצה שתדעי, שאמך הייתה אדם זקוף קומה, למרות כל ההשפלות שירדו עלינו מידם של אויבינו ואם ייגזר עליה למות, היא תמות בלי לגנות, בלי בכי, אלא תעלה על שפתיה חיוך של בוז כלפי תליניה. מאמצת אני אותך אל לבי, נושקת בלהט ומברכת אותך בכל העצמה של לב ואהבה של אם.
אמך
שרה ויחיאל גרליץ מבנדין (פולין) הפקידו את בתם היחידה דיתה, בת השש, אצל חבר פולני. מתוך תחושה שהם לא ישובו לראות את בתם, הם השאירו לה מכתב שהייתה אמורה לפתוח כשתתבגר. בני הזוג ניצלו וביחד עם דיתה עלו לישראל.
הליכה לקיסריה
מילים: חנה סנש, קיסריה, 24 בנובמבר 1942
לחן: דוד זהבי
ביצוע: נתנאלה
אלי, אלי
שלא ייגמר לעולם
החול והים
רשרוש של המים
ברק השמים
תפילת האדם
