למורה:
- אפשר להקרין את השירים על שקף, וללוות אותם, בזמן הקריאה, במוסיקה שקטה.
- סצנות מתוך היומנים או הזיכרונות יומחזו בפנטומימה (או בצלליות מאחורי וילון לבן) כאשר תלמיד אחד מקריא ברקע את המקור.
- על הבמה יהיו מספר מוקדים. בכל מוקד תהיה תפאורה המייצגת את המקום שממנו באו הנער או הנערה: תצלומים של העיר לפני המלחמה, תמונות של ילדים ועוד. עם המעבר להקראת קטעי העדויות על הגטאות, יוצגו תמונות של הגטאות עליהם מדובר. כדי להציג את השינוי הקיצוני שחל בחייהם של היהודים בתקופת המלחמה, אפשר להציג את התמונות שלפני המלחמה לצד אלו שבמהלך המלחמה. לחלופין אפשר להותיר רק את תמונות הגטאות, כדי להראות שלא היה המשך לחיים היהודים לפני השואה.
על החיים לפני השואה
לפני השואה חיו היהודים בארצות שונות ודיברו בשפות שונות. אווה ומיכאל מספרים לנו על חייהם לפני המלחמה.
פברואר 1944
"אני אווה. נולדתי בהונגריה. לכבוד יום ההולדת שלי קיבלתי מאבי זוג נעלי עקב. עד עכשיו נעלתי רק נעליים שטוחות... מסבתא לואיזה קיבלתי שלוש פיז'אמות, ממחטות צבעוניות וממתקים. מדודה לילי, שרשרת זהב קטנה יפה. יומני היקר, בשרשרת זו אשא מכאן ואילך את המפתח הקטן, שבו אסגור אותך, שלעולם לא ייוודעו לאיש סודותיי".
מיכאל:
"נולדתי בפולין בעיר יפהפייה, על גדות הנהר ויסלה. כשהייתי בן תשע עברנו לדירה גדולה ויפה עם חצר. היינו משפחה מסורתית. בשבתות וחגים הייתי הולך עם אבא לבית הכנסת. אבא התפלל ואני שיחקתי עם חבריי על־יד בית הכנסת".
על תקופת המלחמה
ואז פרצה המלחמה
מִי הִתְחִיל בַּמִּלְחָמָה?
מילים: בת שבע דגן
בְּגֶרְמַנְיָה הַנָּאצִית קָרָה הַדָּבָר
וְהַרְבֵּה עַל כָּךְ עוֹד יְסֻפַּר.
הָיָה שָׁם אִישׁ רָשָׁע, צוֹרֵר
יוֹתֵר מִכָּל אוֹיֵב אַחֵר.
אָדוֹלְף הִיטְלֶר - כָּךְ נִקְרָא -
אִיש אָיוֹם, אַכְזָר, נוֹרָא.
הוּא רָצָה לִכְבּוֹש אֶת כָּל הָעוֹלָם
בְּכֹח הַזְּרוֹעַ, כִּי שָׂנָא אֶת כֻּלָּם:
הוּא שָׂנָא פּוֹלָנִים,
רוּסִים, צוֹעֲנִים,
אַךְ יוֹתֵר מִכָּל הוּא שָׁנָא יְהוּדִים -
זְקֵנִים, צְעִירִים, אֲפִלּוּ יְלָדִים.
הָיוּ לוֹ צָבָא וְנֶשֶׁק רַב
לָצֵאת עִם חַיָּלָיו לַקְּרָב.
וּמָה אֶת חַיָּלָיו לִמֵּד?
לְהַשְּמִיד,
לַהֲרֹג
וּלְאַבֵּד
אווה:
19 במארס 1944
"יומני היקר, אתה הוא המאושר ביותר, משום שאתה אינך יכול לחוש, אתה אינך יכול לדעת, איזה אסון גדול קרה לנו. הגרמנים באים".
מיכאל:
"אני זוכר את היום שבו התחילה פתאום ההפצצה. נורו יריות ואנשים נבהלו. לא ידענו מה קורה".
חנה:
מלאו לי שש שנים. הגיע יום פתיחת שנת הלימודים. מארישה, חברתי הפולניה, הציעה שאבוא אִתה לבית הספר, עם עוד רבים מילדי העירה. מארישה נכנסה בשער, ואחריה אני. בוקר טוב" ברכתי את השוער.
" לאן את הולכת?" שאל.
לבית הספר, לכיתה א' עניתי בגאווה.
האיש עמד בדרכי. "את לא יכולה!" אמר בתוקף
אבל אני בת שש"..."
"את יהודייה!" אמר, "ליהודים אין זכות ללמוד. בבית הספר הזה אין מקום ליהודים".
ראיתי את מארישה מתרחקת, עד שנכנסה לבית הספר. לא בכיתי! אני יהודייה וזה לא מקומי. שנת הלימודים החלה – בלעדי.
מרטין בובר:
"הילדים חשים את מה שמתרחש, ושותקים... היה לך חבר, האמנת בו לחלוטין. אבל פתאום הוא מתנכר לך וצוחק עליך... במגרש המשחקים שבו שיחקת עם חבריך, אתה מרגיש דחוי. מה קרה? איש אינו מסוגל להשיב לילד על השאלה".
"יומני היקר, היום ניתנה פקודה, שמהיום והלאה חייבים כל היהודים לשאת טלאי צהוב בצורת כוכב. פגשתי אנשים העונדים טלאי צהוב. הם נראו מדוכאים והלכו בראש מורכן".
מיכאל:
"את כל היהודים העבירו לאזור אחר בעיר, שבו הקימו גטו מוקף גדרות. לא יכולנו להעביר הרבה דברים כי את המכונית של אבא החרימו ונשאנו בעצמנו את החפצים".
10 במאי 1944
"יומני הקטן, חמישה ימים שאנחנו כאן, בגטו, אבל בהן צדק שלי, כאילו עברו כבר חמש שנים... תחילה, הגדר הושלמה ואין איש יכול לצאת ולהיכנס... הכל אסור, אבל המחריד ביותר - שכל עונש הוא - מיתה. אין כתוב במפורש שהעונש הזה חל גם על ילדים, אבל נראה לי שהוא חל גם עלינו. ...בתשע בערב אנו נשכבים, יומני הקטן, ומכאן ואילך צריכים אנו כולנו לקום בשעה 5 בבוקר... אין לי מושג מה יהיה בעתיד. תמיד סבורה אני, הנה כלו כל הקיצין וזה עכשיו הגרוע ביותר. ואחר נוכחת אני לדעת, כי תמיד אפשר עוד שהכל יהיה יותר גרוע... עד כאן היה לנו אוכל, כעת כבר לא יהיה מה לאכול... כעת לקחו את העצים מן המרתף ולא נוכל עוד לחמם מים לרחיצה".
חנה:
"חבריי בגטו הראו לי דרכים נסתרות לצאת מן הגטו. למדתי לעבור בין הבתים מקומה לקומה ולצאת אל הצד השני. ברבות הימים הייתי זו שנשלחה לקנות דברים, להעביר פתקים מחוץ לגטו ולתוכו ולהביא תרופות. לא הבנתי שזה מסוכן. הייתי בת שש".
ישראל:
"יום אחד הגעתי לשער היציאה מהגטו. הרבה ילדים שיחקו שם בכדורגל עשוי קופסת שימורים עטופה בסמרטוטים. בכל פעם שנפתח השער ניסו כמה ילדים לברוח דרכו. ברוב הפעמים הם נתפסו".
התקוות והחלומות
חָלַמְתִּי שָׁם
מילים: בת שבע דגן
חָלַמְתִּי שָׁם
עַל מִטָּה לְעַצְמִי,
עַל שְׁמִיכָה
שֶׁתִּהְיֶה רַק שֶׁלִּי.
עַל מִקְלַחַת שֶׁתַּזְרִים
מַיִם חַמִּים
יוֹם יוֹם
עַד סוֹף הַיָּמִים.
עַל מוֹשָׁב נִפְרָד
בְּבֵית שִׁמּוּשׁ
לִי, רַק לִי
לְבַד.
עַל אֹכֶל בְּשֶׁפַע,
לֹא בְּמָנוֹת,
גַּם כְּדֵי לִשְׂבֹּעַ,
גַּם לֵהָנוֹת,
וְעוֹד עוֹד
אֵין-סוֹף חֲלוֹמוֹת
שמואל:
"בבניין הקטן שגרנו בו, היו שתים-עשרה משפחות. אחד הדיירים היה נגן תזמורת. הוא הקים מקהלה. גם אני שרתי במקהלה. באחת הדירות עשינו חזרות, ולפעמים הופענו בבתים אחרים. וכיוון שברחובות הגטו היה אסור להסתובב בערב, היינו עולים על גג הבית, עוברים דרך גגות הבתים עד שהיינו מגיעים למקום ההופעה".
מיכאל:
"אני עזרתי לאבא בניקיון החצר. גם למדתי אצל בת דודתי שטענה, כשאין לומדים בבית ספר צריך לשמור על מה שכבר יודעים, ובכל יום לימדה אותי מתמטיקה".
חנה:
"אבא נלקח לעבודה. הוא התקרר וחלה ולא היה יכול לצאת לעבודה. אימא החליטה לצאת לעבודה במקום אבא. היא קנתה מעט חלב לאחי הקטן והשאירה אותו תחת השגחתי".
מיומנה של דוניה רוזן שנכתב כשהייתה בת 12 בעת שהסתתרה לבדה ביער לאחר רצח בני משפחתה. דוניה ניצלה ועלתה לישראל.
"חסרה אני מילים, אבל מוכרחה אני לכתוב, מוכרחה, רוצה אני לבקשכם שלא תשכחו את המתים. רוצה אני להתחנן בפניכם ולבקשכם בכל לשון של בקשה שתנקמו את נקמתנו. רוצה אני שתקימו יד לנו - מצבה שתגיע עד השמים, ציון שיראה אותו העולם כולו - פסל לא משיש ולא מאבן, אלא ממעשים טובים, כי מאמינה אני באמונה שלמה, שרק מצבה כזאת עשויה להבטיח לכם ולילדכם עתיד טוב יותר".
