האוצר השדוד: על המאבק הדרמטי להשבת רכושם של קורבנות השואה
ג'ון אותרס, ריצ'ארד וולף
מאנגלית: גרשון גירון
הוצאת כנרת, זמורה ביתן
תל-אביב 2007
449 עמודים
בשנים האחרונות הולך ותופס נושא השוד ענק הממדים שעשו הגרמנים ועוזריהם ביהודים בכל מקום בו שלטו ישירות או בעקיפין מקום בולט יותר בספרות השואה. הנושא, שהוזנח מסיבות שונות במשך זמן רב, מופיע לאחרונה תדירות כנושא מרכזי במחקרים וספרים, ובכך ממלא חלל שהיה קיים בתוך קשת הנושאים המרכזיים של תקופת השואה. בהקשר זה יש לציין כמובן את תרומתו המשמעותית ופורצת הדרך של החוקר והעיתונאי הישראלי איתמר לוין, שפירסם בשנים האחרונות מאמרים ומחקרים חשובים בנושא (חלקם בהוצאה לאור של יד ושם), והעלה אותו לקידמת הבימה הציבורית. לשורת פירסומיו של איתמר לוין מצטרף הספר שלפנינו.
יש להודות: העיסוק בנושא הרכוש הגזול והשדוד מעורר בעולם תרעומת במידה מסוימת, ואפילו אצל בני אדם שאין לחשוד בהם בשנאת יהודים ניתן לשמוע הסתייגויות ודברי ביקורת. העיסוק בכסף מעורר תמיד רגשות ויצרים אפלים וקמאיים.מובן, שבכל הקשור לתקופת השואה דעות כאלה ניזונות מבורות וחוסר התמצאות: השוד המאורגן, גדול הממדים שביצעו הגרמנים בסיוע שותפיהם ובעלי בריתם, הוא חלק בלתי-נפרד בשרשרת פשעיהם האחרים כלפי העם היהודי והאנושות כולה. עובדה משמעותית היא, שרצח היהודים לווה תמיד, ובאופן שיטתי, בלי יוצא מהכלל, בשוד ובגזל גדול ממדים, שהותיר את היהודים חסרי כל, עניים מרודים, בלי יכולת להתפרנס ולכלכל את עצמם ובני משפחותיהם, עוד בטרם נרצחו. השוד היה בעל אופי אלים, נעזר בשיטות המרמה והכזב החביבות על הגרמנים ולא ידע לעולם שובעה. מי שקורא, למשל, בעיון את דוחות הגירוש מווירצבורג בשנת 1943, כפי שנחשפו ממסמכי הגסטפו, ייוכח לדעת שאפילו מטפחות אף, מספריים לשימוש אישי, מידרסים לנעליים, גפרורים ופריטים חסרי כל ערך כספי - הוחרמו ונגנבו מבעליהם היהודים בטרם הגירוש למחנות ההשמדה. השוד הוא חלק ממסכת פשעי הגרמנים, ואך טבעי הוא שגם בו יעסקו במחקר השואה. מובן מאליו שהצדק הבסיסי מחייב את השקעת המאמצים בניסיונות להשיב את הרכוש השדוד לבעליו או ליורשיהם, גם אם חלפו עשרות שנים מיום ביצוע הפשע, בדיוק כפי שיש להביא לדין ולהעניש את הפושעים הגרמנים על פשעיהם כנגד היהודים, גם אם חלפו עשרות שנים מיום ביצועם.
הספר "האוצר השדוד" מתמקד בזירה האמריקנית, שם נוהל המאבק העיקרי להשבת הרכוש הגזול, ונכתב בידי שני עיתונאים בכירים: אותרס ו-וולף. השניים הם עיתונאים ב"פיינשל טיימס", ולנושא שעל הפרק הקדישו חודשי מחקר רבים. הם מתארים בספרם, שהוא בעל אופי עיתונאי מובהק, את תלאותיהם של הגופים, המוסדות והאישים היהודיים חשובים, בסיוע סוללה מרשימה של עורכי דין ויועצים משפטיים, להשגת פיצוי על המילארדים שגרמניה הנאצית שדדה מהיהודים. הם ריאיינו עשרות אישים שמילאו תפקיד פעיל במאבק, ובהם אישי מימשל אמריקניים, פרקליטים, פוליטיקאים, בנקאים, אנשי פיננסים וכמובן – ניצולים, בארצות רבות, לרבות ישראל. בסגנון קולח, עם קורטוב גוון אמריקני טיפוסי, משחזרים המחברים את חתחתי החתירה לצדק בטרם יילכו אחרוני השורדים לעולמם. לצד ההיבטים החיוביים הכלכלים במאבק הצודק , אין הם מנסים לטשטש גם את הצדדים האפלים שנתלוו למרדף זה אחר הצדק: את השחיתות והאטימות בקרב כמה מראשי הארגונים היהודיים למיניהם, מקורביהם ועורכי דינם, שגרפו לכיסם ממון רב שאמור היה להגיע בסופו של דבר לידי הניצולים, ולא לרפד את חשבונות הבנק של העוסקים במלאכת החזרת הרכוש. רק לאחרונה קראנו בעיתונות על ממדי השחיתות המבחילה, שהייתה לחלק מהמאבק להשבת הרכוש ועל אילוצם של בכירים (בארצות-הברית, בעיקר) לפרוש ממשרותיהם, אחרי שהם עצמם התעשרו מכספי ההחזרים.
הסוגיות שמעלה ספר זה טרם הגיעו לפתרונן ולמיצוין, ועל כן הסוגיות הנדונות הן אקטואליות כשהיו. רוב הרכוש השדוד בימי השואה עדיין מצוי בידיים זרות, וספק אם אי פעם יוחזר לבעליו החוקיים או ליורשיהם. המאבק להשבתו הוא צודק ומוסרי מאין כמוהו, אך באותה מידה הוא מציב בפני העוסקים בו דרישות מוסריות גבוהות כשלעצמן, שחשוב להקפיד בהן, כדי שטוהר המידות שבצד היהודי יישמר, וזהו המסר הראשי הנשקף מספרם של אותרס ווולף.
