יהודה שוורצבאום

יהודה שוורצבאום נולד ב-24 בינואר 1930 בקרקוב שבפולין, להוריו עקיבא וחיה שוורצבאום (לבית רוזנצווייג). משפחתו של עקיבא מוצאה מווֹלבּרוֹם (Wolbrom) שבפולין. משפחת שוורצבאום גרה ברחוב מרשלקובסקה 30 בזוויירציה (Zawiercie) שבפולין (בשלזיה עלית). להוריו של יהודה היתה  שם חנות למוצרי עור.  

יהודה גדל בבית יהודי דתי ומגיל צעיר מאוד למד בחדר. אחיו הצעירים, מנחם מנדל (יליד 1932 בקירוב) ואברהם (יליד 1935 בקירוב) נרצחו שניהם בתאי הגזים באושוויץ ב-1943.

ב-1938 עבר יהודה ניתוח כריתת שקדים ולאחר מכן נסע עם אמו וכמה בני משפחה אחרים להחלמה בקריניצה (Krynica) שבפולין. תצלום מן הטיול הזה שרד ונשאר בידי המשפחה.

ב-4 בספטמבר 1939 (או ב-3 בספטמבר, לפי מקורות אחרים) נכנס הצבא הגרמני לזוויירציה. ביוני 1940 הקימו הגרמנים "גטו פתוח" בעיר, אבל בחורף 1942-1941 הוקף הגטו בגדר תיל.

באוגוסט 1943 חוסל גטו זוויירציה.

התושבים היהודים קיבלו הוראה להתכנס ב"אומשלגפלאץ", ושם פתח קצין ס"ס ששמו שולץ ביריות ואחד הקליעים פצע את אביו של יהודה בצווארו. המשפחה חשבה שהאב לא יהיה מסוגל לנסוע בגלל פציעתו ולכן החליטה להסתתר במקום מחבוא (כעבור זמן התברר שמדובר בפצע שטחי בלבד). הם התחבאו בעליית גג סמוכה לביתם, שהכניסה אליה היתה רק מבחוץ. שכנים אחדים הצטרפו אל המשפחה במקום המסתור שלה.

כעבור שלושה ימים אזל מלאי המים שברשותם ויהודה, בן שלוש עשרה בעת ההיא, יצא החוצה בחברת נער אחר לחפש מים. בשובם התחוללה מהומה בקרב האנשים הצמאים למים, וקצין ס"ס שעבר במקום שמע את הרעש ועצר את כולם.

ב-27-26 באוגוסט 1943 נשלחו לאושוויץ כל היהודים שנותרו בזוויירציה, חוץ ממאות אחדות שהורשו להישאר במקום ולעבוד במפעל של חיל האוויר הגרמני, ובהם גם יהודה והוריו. וילי גארבּרֶכט, קצין הס"ס הממונה על המפעל, סייע ליהודים רבים, וב-2011 הוכר אחרי מותו בתור חסיד אומות העולם מטעם יד ושם.

להוריו של יהודה נאמר ששני בניהם הצעירים יותר יובאו אף הם אל המפעל למחרת היום. אבל בלילה הבא גורשו מנחם מנדל (בן 11 בערך) ואברהם (בן 8 בערך) לאושוויץ. זה היה ונשאר הזיכרון הטראומטי ביותר של יהודה:לראות מבעד לחלון המפעל את שני אחיו הצעירים זועקים בייאוש להוריהם ולא להיות מסוגל לעזור להם. 

באוקטובר 1943 נסגר המפעל , וב-18 באוקטובר 1943 שולחו יהודה והוריו לאושוויץ-בירקנאו, לא בקרונות בקר אלא ברכבת נוסעים.

יהודה זכר את ד"ר מנגלה שעמד על הרציף בזמן הסלקציה. הוא שאל את יהודה לגילו ויהודה השיב "שמונה עשרה", אף שהיה בן שלוש עשרה בלבד. מנגלה הוסיף ושאל אותו עם יש לו מקצוע, ויהודה אלתר ואמר שהוא חשמלאי. יהודה לא הבין מעולם איך שרד את הסלקציה הזאת, שכן בדרך כלל היו הילדים נשלחים היישר אל תאי הגזים. כל חייו שיער שמנגלה היה מן הסתם שיכור באותה שעה מפני שהדיף ריח עז של אלכוהול.

למחרת היום קועקע מספר על זרועו של יהודה: 157784. מספרו של אביו עקיבא היה 157783. יהודה לא ראה שוב את אמו אחרי שהגיע לאושוויץ-בירקנאו, שכן גברים ונשים הופרדו זה מזה מיד בבואם אל המחנה.

ב-13 בנובמבר 1943 הועבר אביו של יהודה אל מחנה המשנה גולשוב (Goleszow) (גולשאו [Golleschau] בגרמנית), שהעבודה הגופנית שם היתה תובענית מאוד.

בדצמבר 1943 היה יהודה אמור לעבור סלקציה גדולה. מאחר שהבין שאין לו סיכוי לשרוד הפעם החליט להסתתר מחוץ לצריף שלו. פתאום נעמד מולו קצין ס"ס מבוגר וכיוון אליו את אקדחו ודרש לדעת מה מעשיו שם. יהודה התחנן לרחמים, כיוון את דבריו אל היצר האבהי של איש הס"ס. באורח נס נענה לו הקצין והניח לו ללכת. אחרי הסלקציה נשלח יהודה למחנה D, אבל הוא הבין מיד שאין לו כל סיכוי לשרוד שם בגלל תנאי העבודה והמגורים הקשים מנשוא.

בייאושו הלך אל מגורי הזונדרקומנדו וביקש רשות להסתתר בצריף שלהם בשעות היום ולשוב אל מגוריו בלילה. הם הסכימו, ויהודה אכן התחבא שם יום יום מינואר ועד אוקטובר 1944. הוא האמין שזה הדבר שהציל את חייו. 

ב-22 במרס 1944 חזר עקיבא, אביו של יהודה, לאושוויץ. הוא היה שדוף וצפוד כשלד – מוּזֶלמן – ויהודה התקשה להכירו. הוא זכר תמיד איך היה אביו, שאך בקושי חי, משתדל לנחם אותו בחיוך על פניו ואומר לו שהחיים האלה אינם אלא פרוזדור המוליך אל מקום טוב יותר. עקיבא שוורצבאום נרצח בתאי הגזים ימים אחדים אחרי שובו לאושוויץ.    

ב-26 באוקטובר 1944 נשלח יהודה אל מחנה הריכוז שטאטהוֹף (Stutthof), לשם הגיע ב-28 בחודש (אסיר מספר 10071).

ב-17 בנובמבר 1944 הועבר יהודה אל מחנה הריכוז היילפינגן  (Hailfingen) (אסיר מספר 40930). שם הכיר את אריק ברויאר, יהודי וינאי שהיה מבוגר ממנו ב-19 שנים. אריק ברויאר היה לדמות אב ליהודה וחבר לכל ימי חייו עד מותו ב-2004. 

ב-10 בפברואר 1945 הגיע יהודה אל מחנה הריכוז דאוּטמֶרגֶן (Dautmergen). באפריל 1945 חוסל המחנה וב-17 באפריל החלה צעדת המוות של אסירי המחנה אל דכאו.

בזמן הצעדה, כאשר התרופפה לרגע ההשגחה של אנשי הסס, הצליחו יהודה, אריק ברויאר ושלושה יהודים אחרים לברוח.

זמן קצר לאחר מכן הם שוחררו על ידי הצבא הצרפתי. הם הובאו אל מלון לוטֶציה (Lutetia) בפריז ושם קיבלו מקלט ואף זכו לביקורו של שארל דה גול.

יהודה ואריק ברויאר החלימו בצרפת במשך ארבעה חודשים, ואחר כך שהו תשעה חודשים בבלגיה.

בבלגיה פגש יהודה את בת דודתו רבקה רוזנצווייג, שהיתה פעילה ב"עלייה ב", תנועת ההגירה המחתרתית לישראל. רבקה ואחיה סם רוזנצווייג היו שני הניצולים האחרים היחידים במשפחתו של יהודה. רבקה הציעה שיעלו יחד לארץ ישראל (אז פלשתינה המנדטורית), וב-1946 עלה יהודה על אנייה והגיע לארץ ישראל.

בישראל היה יהודה אחד מארבעה צעירים שנשלחו לירושלים אל "בית מדרש מזרחי" כדי לקבל השכלה רשמית.

הוא לחם במלחמת העצמאות ב-1948, למד מטאורולוגיה בצה"ל ולמד בבית ספר ערב כדי לקבל תעודת סיום של בית ספר תיכון.

ב-1956 נסע יהודה לאירופה ובכיסו 900 דולר. את שש השנים הבאות עשה בגרמניה, שם יזם עסקים שונים.       

במהלך שנות ה-60 יזם שותפויות בחברות שונות, לרבות בתעשיות ההסעדה וההלבשה. בתחילת שנות ה-70 החל במיזמים בתחום הנדל"ן.

ב-28 בדצמבר 1971 התחתן יהודה עם שרה הורקין ברחובות.

בנם רון עקיבא (שנקרא על שם אביו של יהודה) נולד בווינה ב-10 בינואר 1973.

מיכאל מנחם מנדל (שנקרא על שם אחיו הצעיר של יהודה) נולד ב-13 ביוני 1974.

את זמנו הפנוי הקדיש יהודה לאהבתו הגדולה ללימודי היהדות. בשנות ה-90 החל לעבוד על הדוקטורט  שלו במכון הווינאי ליהדות, אבל בשל מצב בריאותו הירוד לא הצליח לסיים את התואר.

ב-3 באוקטובר 2011, אחרי מאבק ממושך במחלתו, הלך יהודה לעולמו. 

על שנות ילדותו ונעוריו של יהודה העיב צל כבד של שנאה בל תתואר, חוסר סובלנות, אכזריות ואובדן, ואף על פי כן, שמחת החיים שלו, האופטימיות, הנדיבות ואהבת הבריות שלו היו מקור השראה לכל הסובבים אותו.