מהבית אל גורל לא ידוע: גירוש יהודי וירצבורג

בסוף 1941 נכנסה מלחמת העולם השנייה לשנתה השלישית. צבאות גרמניה צעדו מכיבוש לכיבוש. הם שלטו כמעט בכל אירופה, ממבואות מוסקבה ועד הרי הפירנאים שבגבול ספרד. הם שלטו בחלקים נרחבים מצפון אפריקה וצוללותיהם שלטו באוקיינוס האטלנטי. עבור ראשי הממשל הנאצי, היה זה הזמן המתאים לסלק את שארית היהודים מגרמניה. אלפיים יהודי העיר הקטנה וירצבורג שבדרום גרמניה, בין פרנקפורט לנירנברג, היו בין הראשונים לשילוח.

27 בנובמבר 1941, יום חמישי, היה יום חורף בהיר. מאות יהודים, בהם קשישים וילדים רבים, התרכזו תחת העצים ברחבה בווירצבורג וחיכו לרכבת שתיקח אותם ליעד לא ידוע. הילדים הסתובבו ללא מטרה. הקשישים ישבו על כסאות, ספסלים ומושבים מאולתרים.

עוד קודם לכן נדרשו יהודי וירצבורג להגיש לשלטונות רשימת נכסים. כמעט כל רכושם הופקע. אנשי הגסטפו, המשטרה הגרמנית, החרימו דברי ערך מדירותיהם: לפי תורת הגזע, יהודי לא נחשב אדם, כך שלא היתה לו זכויות לרכוש, כפי שלכלב או לסוס אין זכות כזו. לכן לקיחת הרכוש ממנו והעברתו לרשויות הגרמניות היא מעשה של צדק. נכסיהם של היהודים הועברו לרשויות המקומיות, ואלה העבירו אותם למוסדות נאציים או מכרו אותם במכירות פומביות.

לאחר שוד הרכוש הכריחו אנשי הגסטפו את היהודים לחתום על הצהרה שבה אישרו שהם מעבירים את רכושם למדינה מרצונם. היה זה שילוב של שוד והשפלה, תוך ניסיון לשמור על מראית עין של חוקיות ההליך.

כדי שהגירוש יעבור בלי שהיהודים יתנגדו, יברחו או יסתתרו, סיפרו אנשי הגסטפו והשוטרים המקומיים למנהיגי הקהילה סיפור מרוכך, שקרי: עקב קשיי המלחמה, כך אמרו, נאלצות הרשויות להעביר את יהודי העיר למחנות עבודה במזרח, שם יעבדו לטובת משק המלחמה הגרמני. כחלק מהתרמית אפשרו הגרמנים לכל מגורש לקחת כלי עבודה, קצת כסף, מזוודה במשקל עד 50 קילו, בגדים, נעליים ומצעים, כלי אוכל ומזון לשבועיים-שלושה. ספק אם בני הקהילה האמינו לשקר: איזו תועלת יכלה גרמניה הנאצית, מעצמת על, להפיק מעבודת כפייה של כמה מאות יהודים, בהם ילדים או זקנים מופלגים, פנסיונרים, שרובם היו סוחרים שמעולם לא עבדו במפעל או במלאכת כפיים? אבל עבור רובם כבר היה מאוחר מכדי לברוח, לארגן התנגדות או לחפש מקום מסתור.

אנשי הגסטפו תבעו מהיהודים לצאת מדירותיהם ואטמו את הדירות. היהודים רוכזו בקבוצות ונדרשו לעמוד במבנים דמויי מסדר צבאי. לאחר מכן הוצעדו ברחובות העיר אל בניין ממשלתי, שם הצטוו להעמיד את כל חבילותיהם לבחינה מדוקדקת. כאן הוחרמו – כלומר נשדדו – מהם חפצי הערך המעטים שהצליחו להציל מבתיהם ולקחת עמם. פקידים גרמנים חיפשו על גופם ובחפציהם דברי ערך מוסתרים, כלי נשק, רעל, מטבע זר, כסף ותכשיטים. הפקידים החרימו כל פריט שהחשיבו כבעל ערך, כולל קקאו, שוקולד, קפה, דבש וסוכר. גם נרתיק מספריים, פצירה, טבק, מקטרות וסיגריות הוחרמו והועברו לרשות הרייך הגרמני. לסיום הצטווה כל מגורש לענוד על דש המעיל או על צווארו, בסרט, פתק גדול ועליו מספר – מספרו האישי.

גם אם הבינו חלק מהיהודים שהם עומדים לעלות על רכבת שתיקח אותם לדרכם האחרונה, הם לא ידעו עד כמה רחוק יהיה יעדם ועד כמה מהיר יהיה סופם. הם הוסעו מרחק של מעל אלף ושש מאות קילומטרים צפון-מזרחה והגיעו לריגה שבלטביה, שמזה כחצי שנה היתה כבושה בידי הנאצים, שם הוכנסו לגטו ריגה. מכל רכושם עלי אדמות נותרה מזוודה ריקה למחצה, במקרה הטוב.  

מי היו יהודי וירצבורג שגורשו לריגה?

רבים מהם היו סוחרים ובעלי מקצועות חופשיים. היו בהם רבנים ומורים. הם היו אזרחים גרמנים נאמנים. חלקם שירתו בצבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה וכעת היו חברים בארגון יוצאי הצבא הגרמני, "ברית חיילי החזית היהודיים". היו בהם ציונים, דתיים מודרניים וגם יוצאי מזרח אירופה, שהיו אדוקים יותר בדתם. הם קיימו פעילות סעד וצדקה והעניקו לילדיהם חינוך מודרני.

הם הותקפו מימיו הראשונים של השלטון הנאצי. הם הוכו, מכוניותיהם הוחרמו, עסקיהם נסגרו, ארגוניהם פורקו ונאסר עליהם לעסוק במקצועות רבים. לאחר ההלם הראשוני החל הסניף הציוני המקומי לסייע לרבים מהם לתכנן הגירה בעזרת הכשרה מקצועית וקורסים לעברית ושפות זרות נוספות. חיי הציבור והחברה נמשכו ככל האפשר, כמו גם הסעד והסיוע לעסקים. בית החולים היהודי ובית הזקנים היהודי הורחבו, החלה לפעול אגודה שקיימה הרצאות ומופעים של אמנים יהודים, ובית הספר היהודי העממי התרחב.

במקביל נמשכו הרדיפות, ביזת העסקים וההסתה האנטישמית. מאות יהודים היגרו מווירצבורג, אבל רבים אחרים, בעיקר קשישים, חששו לעזוב. הם חששו ממעבר לארץ זרה, לאקלים שונה ולשפה בלתי מוכרת, ותהו כיצד יתפרנסו כשחלק משמעותי מרכושם וכספם הוחרמו בידי השלטונות הנאציים.

את מקומם של יהודי וירצבורג שהיגרו, תפסו יהודים רבים אחרים, שעקב הרדיפות האנטישמיות נהרו אל העיר מעיירות קטנות וכפרים. כך נשאר מספר היהודים בעיר יציב – קצת יותר מאלפיים. גם לפני תקופת השלטון הנאצי היו היהודים מיעוט זעום בין מאה אלף תושבי וירצבורג, וכעת היו רובם מהגרים מהכפרים, זרים לתושבי העיר. כך היה קל יותר לגרמנים המקומיים להעלים עין באותו בוקר חורף, 27 בנובמבר 1941, כשהוצאו מאות יהודי העיר מבתיהם, הוצעדו אל מבנה ממשלתי ומשם הוצאו אל נקודת ההמתנה לקראת גירושם ליעד בלתי ידוע במזרח. "יציאת מצרים של היהודים", כפי שקראו לכך הנאצים בלגלוג, צולמה "בשביל הדורות הבאים".

הרכבת יצאה לדרכה מוקדם בבוקר, הגיעה לנירנברג אחרי הצהריים ולאחר יומיים המשיכה לריגה. היו עליה כאלף יהודים, בהם ילדים, נוער, משפחות וקשישים, רובם מנירנברג ומווירצבורג, והשאר – מעיירות וכפרים קטנים.

ב-2 בדצמבר 1941 הגיעו יהודי וירצבורג לגטו ריגה, באופן מוזר, עמדו רבים מבתי הגטו ריקים. יהודי וירצבורג לא ידעו דבר על גורלם של דיירי הגטו הקודמים.

עד אז שכנו בגטו הצפוף של ריגה כשלושים אלף יהודים. כמה משפחות נדחסו בכל דירה. כדי להכין מקום ליהודי וירצבורג ונירנברג הצפויים להגיע, בחרו הנאצים בפתרון מזוויע: יומיים לפני הגעתם של יהודים אלה לריגה, כשעוד היו בדרכם ברכבת, הוציאו גרמנים ושוטרים לטבים מהגטו את רוב יושביו, כ-25 אלף יהודים, הצעידו אותם בקור שמונה קילומטרים אל יער רומבולי ושם ירו בהם למוות. מ-30 אלף היהודים נותרו בגטו ריגה אלפים ספורים של יהודים.

ימים ספורים לאחר רצח רוב יהודי גטו ריגה, הגיעו אל הגטו יהודי וירצבורג. הם שוכנו בבתי הרפאים של הגטו. חלקם ודאי הסתכלו בריהוט, בשולחנות, בכיסאות, במיטות ובכלי הבית הדלים שכעת עמדו מיותמים, ותהו מה עלה בגורלם של יושבי הבתים. התהייה הזו נדחקה הצידה בגלל קשיי הקיום, בעיקר הקור והרעב.

רוב היהודים שהגיעו ב-27 בנובמבר 1941 נרצחו כעבור כשנתיים, בקיץ 1943. המעטים ששרדו גורשו בסוף 1943 לאושוויץ. מאלף היהודים ששולחו ב-27 בנובמבר 1941 שרדו בתום המלחמה רק 52 איש, 15 מהם מווירצבורג.

התמונות האלה צולמו בנובמבר 1941, כשהגרמנים היו, כאמור, בשיא הצלחתם הצבאית, ועוד לא חשבו שביום מן הימים יצטרכו לטשטש את מעשיהם. כשהחלו הכישלונות הצבאיים של גרמניה הנאצית, פחתו צילומי הרציחות והשילוחים להשמדה, וחלק מהתיעוד הושמד, במחשבה שהוא עלול להיות עדות מרשיעה אם גרמניה תפסיד והמגרשים והרוצחים יצטרכו לתת את הדין על פשעיהם.

צפו באלבום המלא של צילומי הגירוש, באוסף התצלומים של יד ושם.

קראו עוד על תחילת גירושם של יהודי וירצבורג להשמדה.