
גרמניה, סביבות שנת 1948. באדיבות המשפחה.


גרמניה, סביבות שנת 1948. באדיבות המשפחה.


מתוך מאגר ארכיון ארולסן בארכיון יד ושם,
1.1.5.4 Individual Documents female Buchenwald

בקיץ 1943 דוד שפירו, בחור כבן 20, נשלח מהגטו בפיוטרקוב טריבונלסקי שבפולין למחנה העבודה בפיונקי.
בין המכות, הצרחות, הרעב והטינופת שקידמו את פניו במחנה, היה דבר אחד שגרם לו לעמוד ולבהות בהתפעלות. יותר מ-70 שנה לאחר מכן הקול שלו עדיין רעד מהתרגשות כשסיפר על הפעם הראשונה שראה את אידה. "תלתלי זהב, והחיוך שלה… פשוט שכחתי מהכל. חוץ מהחיוך הזה לא ראיתי שום דבר אחר".
כמה חודשים קודם לכן, אידה הגיעה למחנה בפיונקי – בחורה בת 20 מוורשה, שכבר הספיקה לעבור כמה וכמה מחנות עבודה מאז שגורשה מהגטו. כשקבוצת האסירים של דוד הגיעה, אידה היתה האחראית ללמד אותם את העבודה.
אידה ודוד התאהבו. גם בתנאים הבלתי אפשריים של המחנה – הם הפכו לזוג.
אחרי שנה, בסוף יולי 1944, הצבא האדום התקרב לאזור והמחנה בפיונקי חוסל. אסירי המחנה כבר ידעו שהם עומדים להישלח לאושוויץ.
באחד הלילות האחרונים ביחד במחנה, לפני השילוח, אידה ודוד החליטו להינשא. לאחר שנים רבות אידה סיפרה לנכדיה שהיא החליטה שאם חייה עומדים להסתיים, היא רוצה למות כאשתו של דוד. באחד הלילות הם נישאו עם חופה, קידושין ושני עדים. אחרי כמה ימים הם הגיעו לאושוויץ. על הרמפה הם עמדו והחזיקו ידיים עד שקרעו אותם בכח זה מזו.
דוד נשלח לאחד ממחנות המשנה של אושוויץ, למכרה בעל השם הציני "התקווה הטובה". לאחר כמה חודשים הגיע לדכאו בצעדות המוות, שם שחררו אותו האמריקאים לקראת סוף המלחמה.
אידה נשלחה הרחק משם, לאלסניג, אחד ממחנות המשנה של בוכנוולד, לעבוד בייצור תחמושת. בימים האחרונים של המלחמה הנאצים פינו את המחנה. האסירות התשושות הועלו על קרונות משא ביחד עם מאגרי התחמושת שנותרו במחנה. מטוס אמריקאי הפציץ את הרכבת, שהפכה למלכודת מוות לאסירות. אידה היתה מהמעטות שהצליחו לברוח מהתופת, פצועות ומכוסות כוויות, ולמצוא מחסה בכפר בסביבה.
מאות קילומטרים משם, דוד, ששרד את דכאו, שאל כל ניצול שנקרה בדרכו, כל אדם, אם מישהו ראה, שמע או יודע איפה אידה. גם כשאמרו לו שהרכבת של אלסניג הופצצה ואין סיכוי שאידה בחיים – דוד לא ויתר. "ידעתי שאני אמצא אותה. ידעתי שהיא חיה. לא יודע איך, פשוט ידעתי".
הוא הגיע לבית בכפר שבו אידה והחברות שלה התגוררו. כשהגיע, אידה לא נמצאה בבית. ביחד עם החברות שלה, הוא החליט להפתיע אותה. כשאידה שבה לביתה, היא מצאה את החברות שלה מחייכות אליה במסתוריות. כמו בסרט, הוא צץ בחדר פתאום. היא הצליחה לפלוט בתדהמה "דוד?!" והתעלפה.
מאותו רגע הם לא נפרדו. גם שבעים שנה אחרי שנפגשו במחנה בפיונקי, הם עדיין החזיקו ידיים וחייכו זה לזו כמו תיכוניסטים מאוהבים.
לאורך השנים בני משפחתם של דוד ואידה לא באמת האמינו להם שאכן היתה חתונה במחנה. קטי, הנכדה שלהם, ואנג'לה, בתם, סיפרו שהיו בטוחות שדוד ואידה "קישטו" את סיפור האהבה שלהם עבור הנכדים.
אולם בתחקיר שערך מדור חקר שורשי המשפחה בשירותי יעץ ומידע בארכיון יד ושם התברר שאכן נערכה חתונה בפיונקי, חתונה שהוכרה אפילו במסמכי מחנות הריכוז. למרבה התדהמה, במסמכי האסירה של אידה מבוכנוולד היא כבר הוצגה כ "אידה שפירו, נשואה".
גם בהצהרות שנתנה אידה אחרי המלחמה, היא הקפידה לציין שאמנם נערכו נישואין רשמיים בגרמניה אחרי המלחמה, אך בפועל היא התחתנה בסוף יולי 1944 בפיונקי, וכיוון שנערכה חופה בנוכחות עדים – מכאן ואילך בכל המסמכים הרשמיים אפילו רשויות האס-אס הכירו בנישואין.
לפי רשימות המחנה, דוד ואידה הגיעו לאושוויץ ב-31 ביולי 1944, מה שמעיד על כך שככל הנראה יום הנישואין שלהם חל בכל שנה בסביבות ט"ו באב. מכאן ברור שלא רק שאכן נערכה חתונה במחנה, היא אפילו נערכה בתאריך סמלי.
ליצירת קשר עם מדור חקר שורשי המשפחה ביד ושם >>>
כתבה: מיכל דרור, מדור חקר שורשי משפחה, ארכיון יד ושם