ייצור השנאה: צילום נאצי ודימוי ה"טפיל" בגטו ורשה

1940, גטו ורשה: עמנואל רינגלבלום מחליט להפריך את הנרטיב הנאצי לגבי יהודי פולין. רינגלבלום, בן ארבעים, התאים למשימה: הוא היה היסטוריון שהדוקטורט שלו התמקד בהיסטוריה המוקדמת של יהודי ורשה. הוא היה גם ריאליסט: הוא ידע שהנאצים תכננו להשמיד את יהדות פולין ושליהודים אין סיכוי להישרד בקנה מידה רחב. יהדות ורשה, היהלום בכתר יהדות אשכנז, חיה על זמן שאול.

רינגלבלום הבין כיצד פועלת התעמולה הנאצית: ראשית, הנאצים דחסו את יהודי ורשה וסביבותיה לתוך גטו ורשה. התעמולה הנאצית הסבירה שזהו אמצעי הכרחי כדי למנוע מיהודים מלוכלכים לזהם את הגזע הארי, מה שבוודאי יעשו. לאחר מכן טענו הנאצים שהתנאים הגרועים בגטו הם באשמתם של היהודים העשירים, שכן הם התמכרו לאספרסו בבתי הקפה של הגטו והמשיכו להתלבש בפאר בעודם מנצלים יהודים עניים. התעמולה הנאצית טענה שהרייך הגרמני הוא קו ההגנה הראשון מפני האיום היהודי.

רינגלבלום פנה לתיעוד הפרק האחרון של יהדות פולין. הוא הקים את ארכיון "עונג שבת" המחתרתי, קבוצה של היסטוריונים, סופרים, מורים, אמנים ותושבי הגטו. הם אספו עדויות, רישומי יומן ומסמכים רשמיים כדי לתעד עבור הדורות הבאים את פשעי הנאצים נגד האנושות ואת מאבקם של יהודי פולין לשמר את אנושיותם. יהודי ורשה תבעו שההיסטוריה תזכור אותם כפי שהם-עצמם רוצים, ולא לפי התכתיבים הגרמניים, ההנצחה הגרמנית. רינגלבלום קיווה שגם אם כל אנשי הארכיון המחתרתי יהרגו, המסמכים ישרדו וישרתו את הדורות הבאים; אולי הדבר ימנע מרוע דומה לשוב ולהופיע.

תקוותו של רינגלבלום נבעה מחשש מפני השמדה, חשש שזכה לאישוש בתצלומים שצילם חייל לופטוואפה, חיל האוויר הגרמני, שהוצב בגטו ורשה. התמונות מאלבומו הפרטי של החייל הן ברוח המטרות לשמן צילמו הנאצים את יהדות פולין. הרייך שלח צוותי צילום וצלמים נאצים לתעד באופן רשמי את חיי היומיום של הגטו, אך במקביל צילמו חיילים סקרנים את הכלואים. לא פעם שלחו למשפחותיהם תמונות של היצורים המרתקים הללו - אבטיפוס של יהדות מזרח אירופה, שצעירים גרמנים לא הכירו ולא ראו מעולם עד אז. התצלומים אפשרו למשפחותיהם של החיילים הגרמנים להביט מרחוק בעולם האקזוטי של הגטו.

בתמונה הראשונה נראים יהודים כחושים והמומים יושבים בייאוש ברחוב. העוני המוצג מפשיט מהיהודים את אנושיותם ומייצג את ההשקפה הנאצית, לפיה יהודי הגטו לא ניסו להקל על סבלם, אלא נכנעו לגורלם באופן פסיבי.

התמונה השנייה מנגידה בין הולך הרגל הלבוש באלגנטיות לבין הגבר מוכה הגורל, המובס, היושב בין ההריסות. נראה שהקשיש נאחז במראית העין של נורמליות החיים הקודמים - לפני הכיבוש הנאצי או הקמת הגטו. יכולתו להמשיך לכאורה בחיי היומיום מונגדת לייאושו של האדם המוזנח השוכב ונשען על הקיר. המסר של הצלם ברור: יש היררכיה אכזרית גם בקרב יהודים כלואים, וליהודים אין אהדה, או אפילו מודעות בסיסית, לסבלם של אחיהם. המסר המשתמע הוא שיהודים אינם מסוגלים לתרום לחברתם, קל וחומר לחברה האירופית.

בספרה "לצלם את השואה: פרשנויות של העדות" (Photographing the Holocaust: Interpretations of the Evidence), מסבירה יאנינה סטרוק שהחיילים הגרמנים היו אובססיביים לגבי הטענה האנטישמית לפיה התרבות היהודית מנוונת מטבעה. אדם צ'רניאקוב, ראש היודנראט (המועצה היהודית) של ורשה, שהתאבד ב-23 ביולי 1942 כדי שלא ייאלץ להשתתף בריכוז יהודי הגטו לקראת שילוחם להשמדה, כתב במאי 1942 שתועמלנים גרמנים אהבו להדגיש את הניגוד בין מצבם הגרוע של היהודים העניים ביותר לבין מצבם הטוב, יחסית, של עמיתיהם. הגרמנים התעלמו, למרבה הנוחות, מכל היוזמות ומוסדות העזרה ההדדית שיצרו היהודים כדי לדאוג זה לזה.

סטרוק מסבירה שצוותי קולנוע גרמניים אילצו יהודים בוורשה שהיו לבושים היטב להתנהג כאילו הם מפטפטים בעצלתיים, בדירה מפוארת, על מוצרי מזון ומשקה שלא שיקפו את תזונתם של יהודי הגטו. סטרוק מצטטת את חיים אהרן קפלן, מחנך ידוע שנספה בטרבלינקה אך יומנו, "מגילת יסורין", הוברח מהגטו. קפלן מסביר שנאצים סגרו במסעדה נשים יהודיות יפות ולבושות בהידור וציוו עליהן לצחוק, וכך יצרו אשליה בוטה לפיה היהודים נהנים מחיים חסרי דאגות. צ'רניאקוב תאר סצנה משפילה שבה האס-אס הורה לו לספק עשרים יהודים חסידיים ועשרים נשות "החברה הגבוהה" כדי שיוכלו לצלם אותן באורגיה מבוימת. משפחות ברחבי אירופה הכבושה בידי הגרמנים היו מתבוננות ביהודים האובססיביים למין בבגדים מפוארים. נוכח תעמולה שהרעילה את מוחותיהם של אירופאים כה רבים בתקופת השואה, אין פלא שרבים ראו ביהדות גזע נחות וחייתי, ובגרמנים - מושיעי הציוויליזציה האירופית.

התמונה השלישית מציגה את הגבריות המפוארת שהרייך השלישי התיימר לייצג. מדיו הלבנים של הקצין מסמלים את דרגתו ואת סמכותו על יהודי הגטו המיוסרים. התמונה הרביעית מציגה שני חיילים מתבדחים בגן; הנוף השופע נראה לצד ההרס ברחבי הגטו, וצחוקו של החייל מנוגד לבכיים של הילדים היהודים המתחננים לאוכל ברחוב, ליד ערימות גופות. הגבר הנאצי ייצג את האידיאל הגברי הנאצי, והגבר היהודי הוצג כנשי וחלש. ב-20 במאי 1941 תיאר רינגלבלום ביומנו את הגבר הנאצי האידיאלי שהדריך טיולים בבית הקברות של הגטו, שם חיילים ותיירים סקרנים צילמו ערימות גופות לפני קבורה. רינגלבלום הוסיף במרירות שחלק מהגברים הגרמנים הגאים הללו התאכזבו מהמספר ה"נמוך" של מקרי מוות יהודיים שראו בבית הקברות - בית קברות של קהילה שעוברת הרס הדרגתי.

אלבום התמונות הזה משמיט דברים רבים, כפי שעשתה מכונת התעמולה הנאצית בכללה. ארכיון "עונג שבת" נלחם בעיוות ההיסטורי הזה. התמונות באלבום זה אינן מציגות את יאנוש קורצ'אק שהמשיך לנהל את בית היתומים שלו ובו מאתיים ילדים, ללמדם על זכויות יסוד ולתמוך באופן הדמוקרטי שבו ניהלו את המוסד, גם כאשר כל זכות אדם בסיסית נשדדה מהם ומעמיתיהם בגטו ורשה. הנרטיב הנאצי הכריז בגאווה שהיהודים אנוכיים מטבעם, נהנים מסבלם של עמיתיהם או אדישים לו. הם לא סיפרו שקורצ'אק, שדרן רדיו פולני מפורסם, סירב להצעה חוזרת ונשנית של חברים נוצרים להסתתר בצד ה"ארי" של ורשה, ובחר במקום זאת להישאר עם ילדי בית היתומים, אותם החשיב כילדיו-שלו. הוא שיער שילדי בית היתומים יירצחו כולם במזרח ואם ייסע עמם, יהיה עליו לחלוק עמם את גורלם. הייתה לו הזדמנות להציל את חייו אבל הוא בחר ללכת עם הילדים; מעשה אחרון של אחווה וגבורה, ששם בצל את הערכים הנאצים של גבריות ואחווה קדושה.

הנאצים ביימו מצבים שבהם יהודים במצב כלכלי טוב אכלו ארוחות משובחות ליד קבצנים יהודים מוזנחים, אך רחל אוירבך, שבאותו זמן סבלה מרעב, ניהלה בית תמחוי בו אכלו אלפי רעבים. מטבח הרחוב שלה טיפח תחושת קהילה וסיפק תמיכה רגשית לצד מזון. אוירבך היתה פעילה בארכיון "עונג שבת" ואספה עדויות ממקור ראשון, מהנצרכים במטבח, שדיברו על הרעב השורר בגטו. היא הייתה אחת משלושת פעילי הליבה של "עונג שבת" ששרדו. רינגלבלום נרצח בהריסות גטו ורשה במרס 1944.

הנאצים תכננו להקים לאחר המלחמה מוזיאון בפראג שינציח את הניצחון הנאצי הסופי על הגזע היהודי שנכחד, באמצעות תצלומים וחפצים מגטאות, מחנות ובורות הרג. עם זאת, בקרב על ההיסטוריה יצא רינגלבלום מנצח מול התצלומים הנאצים הרעילים שהצדיקו רצח שישה מיליון יהודים. ב-1946 ו-1950 סייעה אוירבך לחשוף את ארכיון "עונג שבת". לאחר מכן סייעה להקים את יד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, הניצבת בגאווה בפאתי ירושלים ומבטיחה שזכרם של הקורבנות לא יישכח, במקום מוזיאון נאצי בפראג שמתגאה בהשמדת יהדות אירופה.

מקורות:

• Struk, Janina. Photographing the Holocaust: Interpretations of the Evidence. Routledge, 2005
• שמואל קאסוב, מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו?: מבט חדש על עונג שבת - הארכיון היהודי החשוב מגטו ורשה. יד ושם, 2014