הפסח האחרון שחגג אלי ויזל בעיירת מולדתו 

לחגוג את חג הפסח בירושלים היה מרכיב יסוד בזהותו היהודית של אלי ויזל. הוא הקפיד על כך במידה שאין שנייה לה, ואף את חתונתו קבע וקיים בירושלים. ב-י"ד  ניסן תשכ"ט-1969, בשעות הצהרים של ערב פסח, נפתח במיוחד, לצורכי חתונה,  בית הכנסת העתיק על שם הרמב"ן בעיר העתיקה, בירושלים. באירוע מצומצם, עם מעט בני משפחה וחברים חיתן הפרופ' שאול ליברמן, גדול חוקרי התלמוד, את אלי ומריון ויזל. שעות ספורות לפני 'ליל הסדר' של 1969 השתחרר אלי ויזל מהכאב הגדול על סדר פסח שהתקיים עשרים וחמש שנים קודם לכן, ב-1944 בבית הוריו בעיירה סיגט, אז בהונגריה, היום ברומניה.

זיכרונותיו מ-'הפסח האחרון בסיגט' ליוו את ויזל כל שנות חייו. אירועי אותו 'סדר פסח' היו טראומטיים עבורו עד שכתב במאמר שפרסם באותו יום שבו התחתן ב-1969 "זו הסיבה שאינני אוהב את חגי ישראל". על יסוד הכרות ארוכה ועמוקה עם אלי ויזל מותר לי לקבוע כי במרוצת השנים שינה את דעתו.

בשלוש הזדמנויות שונות תיאר ויזל את אותו ליל סדר אחרון בבית הוריו, כאשר הצבא הגרמני כבר התמקם בתוך העיירה שבדרום הרי הקרפטים, העיירה שבה חיו יותר משנים עשר אלף יהודים; כמחצית מתושבי העיירה הכולה. חודש לאחר אותו ליל סדר לא היו כבר יהודים בסיגט. הקהילה כולה נלקחה ברכבות, מתחנת הרכבת של סיגט הנקראת היום על שם אלי ויזל, והוסעה להשמדה באושוויץ.  התיאורים בשלושת המקורות אינם זהים ואין ספק שהסיבה לכך הן הנסיבות המיוחדות והקשות בהן התקיים אותו ליל 'הסדר'.

במאמר-סיפור 'הפסח האחרון' שפרסם ויזל בידיעות אחרונות ביום שבו התחתן (2.4.1969) הוא כותב כי "בליל פסח כל בתי הכנסת היו סגורים. התפילה נערכה בבית . זוכר אני את החזן , הוא פרץ בדמעות תוך כדי תפילה. מישהו מטורף? או שמא הרב ? -ניסה להרגיעו: לא צריך לבכות, הרי לא בדרך זו מקדמים את החג...".

שמונה שנים לאחר מכן, בערב פסח של שנת תשל"ז-1977 חוזר ויזל אל 'הסדר האחרון' והפעם מתמקד המאמר ב'אורח בליל הסדר'. על פניו 'האורח' אמור להיות אליהו הנביא שאין אנו יודעים את זמן בואו וצאתו ומשאירים לו כסא ריק  וכוס יין מלא. אלא שאצל ויזל דמות נסתרת בעיירה היא בדרך כלל משה השמש, האיש אשר אמור להכין את בני הקהילה לקראת סופם על ידי הצבא הגרמני. משה ממלא את תפקידו על הצד היותר טוב.  שעה שכל בני המשפחה, ההורים, שלוש הבנות והבן-אלי יושבים לקיים את הסדר מתדפק על הדלת "אדם רועד ביישן, ובעל מראה של קבצן". אביו של אלי, שלמה ויזל, הזמין אותו ברחוב כדי שיקיימו את 'כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח', שהרי אין סדר פסח ללא אורח. אותו אורח, כמובן משה השמש, עושה את שליחותו ומכין את מארחיו לצפוי להם מידי הגרמנים. הוא כבר התנסה והצליח לברוח, אך הם חייבים לדעת מה מצופן להם העתיד הקרוב-היום -יומיים הקרובים. "הניחו להגדה. הוא מזדעק. כל זה נחלת העבר . מוטב שתקשיבו למה שאומר לכם".

בפעם השלישית חוזר ויזל ל'סדר האחרון' בספרו האוטוביוגרפי 'כל הנחלים הולכים אל הים'. "באמצע הסעודה התחיל מוישלה לדבר בקול רך, קודח. רב שלוימה (אביו של אלי ויזל- י.ר.) כך אמר "אני מודה לך שהזמנת אותי .כל האחרים שכחו אותי. הם מפחדים, ממני. רק אתה לא פחדת. לכן יש לי מתנה בשבילך. אני רוצה לספר לך מה מחכה לכם. אני חייב לכם זאת"

 והוא מספר להם על ההשמדה הגדולה שראה במו עיניו בערים קולומייה וקמיניץ -פודולסק (שתיהן באוקראינה). והמארחים כוססים ציפורניים, רוצים לחזור לסעודה ולקריאת ההגדה אך האורח אינו מניח ומפרט בפניהם בערב המשפחתי החשוב ביותר את אשר צפוי למשפחה ממחר בעיירה סיגט. עתה ברור, אין זה רק 'הסדר האחרון' זוהי למעשה הסעודה המשפחתית האחרונה, בטרם יונף הגרזן על משפחה יהודית  מפוארת מעיירה נסתרת בצפון מערב טרנסילבניה, על גבול רומניה-רוסיה-הונגריה. "מדוע אין הלילה הזה שונה מכל הלילות?" שואל האורח וממשיך "מדוע נגזר עלינו לסבול לעולמי עד? מדוע אין אלוהים מושיענו ביד חזקה ובזרוע נטויה? למה הוא ממתין? מתי יתייצב הקדוש- ברוך-הוא בינינו  לבין חרבם של הצוררים?" האב, שלמה, מתאמץ להמשיך בסדר פסח, אך זעקותיו של האורח אינן מניחות.

באותה שעה שבה התקיים הסדר בבתי המשפחות היהודיות, נערך הצבא הגרמני ברחובות, והעיירה כולה נצורה, ואם -כך, הם חושבים, אולי יש אמת בדבריו של האורח? אך בעוד הם יושבים סביב השולחן  נעלם במפתיע האורח. בחיפושים הליליים אחריו הוא לא התגלה. נעלם כאלו בלעה אותו האדמה. וויזל מסיים את סיפורו "חזרתי וראיתי את אורחנו כעבור שבועות אחדים. השיירה הראשונה עמדה לצאת מהגיטו והוא היה בתוכה. הוא נראה רגוע יותר ונוח יותר לבריות... כיום אני יודע את אשר לא ידעתי אז: מקץ מסע ארוך שנמשך ארבעה ימים ושלושה לילות, הוא ירד בתחנת-רכבת סמוכה לעיירה שלווה בשלזיה, שם המתין לו רכב-אש ונשא אותו בסערה השמימה".