כשהתקווה מנצחת את העבר: נישואין אחרי השואה

כל חתונה אחרי השואה התקיימה בעיצומם של אובדן ואבל. מאחורי החיוכים בתצלומי החתונות במחנות העקורים שבהם חיו היהודים באירופה אחרי השואה, הסתתרה מציאות קשה: איך מתחתנים כשאחד מבני הזוג בקושי עומד על רגליו עקב ההתעללות שעבר במחנות? איזו אווירה שוררת כשכל קרוביהם של החתן והכלה נרצחו, בהם בני זוגם מלפני השואה, ולעתים ילדיהם?

בתצלומים מחתונות רבות נראים כמעט רק צעירים; אף מבוגר מהמשפחה – או כמעט אף מבוגר – לא שרד את השואה. סיפרה שורדת השואה גילדה פריידנרייך: "אף אחד מקרוביי לא נשאר בחיים. חייתי מספיק זמן במחנות על מנת לדעת שילדי לא יכול היה לשרוד." היא נישאה מחדש ב-1947.

בתחתית כל הזמנה לחתונה נהוג לרשום את שמות הוריהם של החתן והכלה. מה עושים כשכל ארבעת ההורים, משני הצדדים, נרצחו בשואה? במקרה כזה ליווה קרוב רחוק את הזוג הצעיר לחופה. בהזמנות רבות לחתונות במחנות העקורים, נרשמו ליד שמות החתן והכלה שמותיהם של קרובי משפחה אחרים: דוד רחוק, אחות גדולה.

לעתים נראים בתצלומי החתונה גם ילדים; זוגות רבים שנישאו במחנות העקורים, הזמינו לחתונתם זוגות שנישאו לפני כן, חלקם עם ילדים ותינוקות. מכיוון שרבים מהצעירים במחנות העקורים איבדו את כל משפחתם בשואה, הם תמכו זה בזה גם אם לא הגיעו מאותה מדינה ולא דיברו אותה שפה; גם אם הדבר היחיד שהיה משותף להם הוא המגורים המשותפים במחנה העקורים.

לעתים היו הנישאים אנשים מבוגרים שאיבדו את כל בני משפחתם בשואה. לעתים לא אהבה היא שקשרה בין בני הזוג, אלא הכורח להמשיך את השושלת, להביא ילדים לפני שיהיה מאוחר מדי מבחינה ביולוגית. היו שנישאו רק כי היו בני אותה שכבת גיל ודיברו אותה שפה, או היו יוצאי אותה קהילה – קהילה שחרבה כולה. סיפרה ניצולת שואה:

נישאתי ללא רצון להתחתן, אפילו שאני מוכרחה להגיד לך, אלה היו נישואין של אי-ברירה, בחור טוב, נחמד, לא היה לו שום דבר, לי לא היה שום דבר. לא רציתי אותו בשום אופן, כי לא אהבתי אותו, לא היו לנו אותן דעות, אבל דירה, שיהיה לנו גג על הראש, שיהיה איפה להיות. אז התחתנו והמשכנו לגור שם. גרתי שם חמש שנים, שש שנים, ילדתי בצריף הזה שני ילדים. הסתפקתי בכלום.

שורדי השואה שביקשו להינשא, לא תמיד מצאו רב. כשהרב הקרוב יותר נמצא הרחק משם, אורגנו כמה וכמה חתונות באותו מועד, באותו מקום, והרב שהובא ממרחקים השיא מספר זוגות באותו אירוע.

מרדכי בראון שרד את גטו לודז', אושוויץ ומחנות ריכוז ועבודה נוספים, והגיע אחרי השחרור לאיטליה. סיפר מרדכי:

קיבוץ דרור הבונים קיבל בית שלם שזו הייתה וילה יפה מאוד. שם התארגנו, היו חתונות, וגם אנחנו, אשתי ואני, התחתנו שם בקיבוץ דרור בהתחלת 46'. שם היו עושים חתונות קבוצתיות, פעם עשו שש חתונות ביחד. ... החלטתי שאני אתחתן. התחתנו עם עוד זוג אחד. היינו שם שני זוגות שהתחתנו. זה לא היה פשוט, כי הרב היה צריך להגיע מרומא וזה היה סיפור. יש לי כתובה שכתובה ביד.

בחתונה היה הרב מציין את המתים, ומנסה להפיח תקווה בזוג הטרי, לעודד אותם להביט אל העתיד ואל התקווה שהשיקום יאפשר להם. אך אנשי צבא, סעד ודת שהגיעו אל אירופה ההרוסה והאבלה לא תמיד ידעו איך להתייחס לטראומה שחוו המבקשים להינשא. הרולד פישביין מהצבא האמריקאי ניהל מחנה עקורים של אונרר"א בגרמניה. סיפר פישביין:

נאלצתי להוציא את הרב כי במקום להביט קדימה לקראת שיקום האנשים עד לרמה שיראו שהם יוכלו לשכוח את מה שהיה קשה מאוד. הוא בעקביות הדגיש את מה שעבר עליהם ומה שעבר על הוריהם. באותה תקופה היה גנרל ברקר שהיה אחראי על ברלין. הלכתי אליו ואמרתי שאני רוצה שהרבי יוצא מהמחנה. אני נמצא כאן הן להרגעה והן לשיקום, ונסיבות אלה לא יצלחו, והוא הוציא אותו מהמחנה.

אחרי כן היה לנו רבי אברמוביץ שדיבר עברית, שהיה לו קול יפיפה, שהיה צעיר, והוא עורר את חיבתם של האנשים והם קיבלו אותו בברכה. אני ראיתי את זה, תיכף ומיד, שהאנשים האלה זקוקים לתחליף להוריהם שאבדו. אז לקחתי על עצמי להשתתף בכל ברית, כל חתונה שהיתה להם.

מיליוני יהודים לא זכו לקבר, מקום מותם לא צוין במצבה או סימן, וכך, באופן פרדוקסלי, נותרה תקווה שלא מתו. מה עושה צעירה שמבקשת להינשא, אך לא יודעת אם בעלה עדיין בחיים? שורדת השואה אסתר ברנשטיין היתה בת 40 כשנישאה לאחר השואה:

איכשהו הונפקו לי מסמכים כי אחרת לא הייתי יכולה להתחתן כי מעולם לא הייתי מסוגלת למסור עדות ולחפש עדים למות בעלי, למסור עדות כדי שיאמינו לי שבעלי נפטר ושמישהו מנומס יעיד לטובתי. כיוון שתמיד החזקתי בדעתי, אף פעם לא נישאתי לאיש. אלא שבעלי הנוכחי - שיהיה בריא! - בשום אופן לא הסכים לכך ועמד על כך שתיערך חתונה והסדיר את העניינים ... לא חיפשתי שום עדים ולא רציתי להסתמך על שום עדים ולכן לא מסרתי שום עדות כי לא הייתי מסוגלת לדבר ולספר היכן נספו, כיצד נספו.

מאחורי כל תצלום חתונה של שורדי השואה עומדים יחד גם בני הזוג וגם הבדידות, האובדן והכאב. לעתים אף נדמה שהמתים נוכחים גם במבטים ובחיוכים שמחליפים ביניהם בני הזוג שזה עתה נישאו. ועם זאת, השורדים בחרו ברובם להביט אל העתיד במקום להתבוסס באבל על העבר. לאחר השואה חיו עשרות שנים בארצות החופש, השתקעו בעבודה וביצירה, וזכו לילדים ולנכדים. רבים מהם אומרים: "המשפחה היא הניצחון שלי על הנאצים." הניצחון הזה התחיל בחתונה צנועה ומעוטת משתתפים, לעתים מאולתרת, בלבו של האבל, במחנה עקורים או בעיר חרבה.

בקרו בתערוכה המקוונת על חתונות בשואה, באתר יד ושם.