ילדים בחצי המחיר אל אושוויץ: איך שילמו היהודים על הגירושים להשמדה

השואה היתה עניין יקר עבור הנאצים. הם נדרשו לשלם על כאלפיים רכבות שהסיעו כשלושה מיליוני יהודים ברכבות על פני כל אירופה, אל מחנות ההשמדה שהקימו בפולין הכבושה. הגסטפו, אחת המשטרות של האס-אס, שהיה ממונה על השילוחים מטעם המשטר הנאצי, נדרש לשלם לחברות הרכבות עבור ההסעות. בין החברות האלה היו דויטשה רייכסבאן הגרמנית, SNCF הצרפתית, שהסיעה להשמדה את יהודי צרפת, NS ההולנדית, שהסיעה להשמדה את יהודי הולנד, ועוד. חברות אלה דרשו תשלום על הציוד, הדלק ושכר העבודה של כוח האדם, עובדי הרכבות.

עוד נדרש הגסטפו לממן את שכרם של שומרי האס-אס ששמרו על הקרונות, את הוצאות המחיה שלהם במהלך המסעות הארוכים למזרח – וגם את כרטיסי הנסיעה שלהם בחזרה, בניגוד לכרטיסים של קורבנותיהם היהודים, שעבורם היה צורך רק בכרטיס נסיעה לכיוון אחד.

ההיסטוריון כריסטופר בראונינג כתב על כך בספר "German Railroads, Jewish Souls":

חברת הרכבות הגרמנית הייתה מוכנה להסיע יהודים - או כל קבוצה - תמורת תשלום. החשבון נשלח לסוכנות [הממשלתית] שהזמינה את הרכבות. הסכום לתשלום שיקף את מספר האנשים שהובלו ואת המרחק שעברה הרכבת. תעריף הנוסעים במחלקה השלישית היה תעריף הבסיס. בשנת 1942, נתון זה היה 4 פניג [יחידת משנה של המארק הגרמני, כמו אגורות] לכל קילומטר של מסילה. ילדים מתחת לגיל עשר נסעו בחצי מחיר וילדים מתחת לגיל ארבע נסעו בחינם (ע' 26).

אם לפחות ארבע מאות יהודים גורשו, חל תעריף קבוצתי וניתנה לגסטפו הנחת קבוצה. בדרך כלל זה היה המצב, כי ברבים מהשילוחים, אם לא ברובם, היו אלף עד אלפיים יהודים. כשהמשלוח היה קטן יחסית וכלל פחות מארבע מאות יהודים, לפעמים דיווח הגסטפו לחברת הרכבות על מספר גבוה יותר של יהודים מכפי שגורשו בפועל, כדי לקבל "הנחת כמות".

לעתים חייבה חברת הרכבות את הגסטפו בתשלום נוסף. כך קרה כשהקרונות חזרו מהשילוח במצב גרוע. היו לכך סיבות רבות: בקרונות הבקר שבהם שולחו היהודים חסרו תנאי היגיינה בסיסיים והצואה נערמה בקרון. לפעמים שברו היהודים קרשים בדפנות הקרון במאמץ להימלט. סיפר שורד השואה יעקב קשפיצקי:

מעל למאה אנשים נדחסו ... בקרון סגור, חסר אוויר. כל אחד מנסה להידחף לאשנב הקטן. כולם מוטלים על הרצפה. גם אני נשכבתי. בקרשי הרצפה מצאתי סדק ודחפתי לתוכו את אפי כדי לנשום מעט אוויר. הסירחון בקרון היה בלתי נסבל. בארבע פינות הקרון עושים אנשים את צרכיהם... כעבור זמן מה עצרה הרכבת פתאום. לקרון נכנס אחד השומרים. התברר שנכנס כדי לשדוד. היינו צריכים לגשת אליו אחד-אחד ולהראות לו כל מה שברשותנו. הוא לקח כל מה שלא הוסתר היטב: כסף, שעונים, דברי ערך...

התחננו לפני עובדי הרכבת וביקשנו מים. ... שילמתי יותר ממחצית הכסף שהיה ברשותי וקיבלתי ספל מים, כחצי ליטר. כשהתחלתי לשתות התנפלה עלי אישה שילדה התעלף. בכל כוחה רצתה להכריח אותי להשאיר לה מעט מים. השארתי בספל מעט מים וראיתי שהילד שותה ממנו.

מרגע לרגע נעשה המצב בקרון קשה יותר. השמש חיממה את הקרון. הגברים שכבו עירומים למחצה. גם חלק מהנשים שכבו בלבושן התחתון. האנשים שכבו על הרצפה. חלקם כבר לא היו בחיים. היינו בדרך כעשרים שעות. אילו נמשך המסע עוד חצי יום, היינו כולנו מתים מחום.

עדות זו חרוטה על אנדרטת הקרון ביד ושם.

איך מימן המשטר הנאצי את שילוחם של מיליוני יהודים?

בגרמניה הורה הגסטפו לארגון הרשמי של הקהילה היהודית, ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה, לאסוף "תרומות" במזומן מהמגורשים בנקודת האיסוף לפני שילוחם. הגסטפו תירץ זאת בכך שהתרומות יסייעו לכסות את עלויות המחיה של היהודים ביישובים במזרח. כך ניסה הגסטפו להשיג מטרה כפולה: גם להמשיך בשוד כספם של היהודים וגם לטשטש את יעדו האמיתי של השילוח. ה"תרומות" שאסף הגסטפו הופקדו בחשבונות שהיו בשליטתו. משרד האוצר הגרמני, שגילה את האסטרטגיה, ראה בכך התחמקות מהעיקרון הבסיסי שרק הוא יכול לגבות כספים עבור הרייך ולהקצות אותם לסוכנויות לפי הצורך, אך בפועל הוא הסכים לסידור הזה.

לגסטפו לא היה תקציב ספציפי לתחבורה ואנשיו לא חפצו לבקש הצעת חוק לפיה משרד האוצר יממן את השילוחים: זה היה משאיר עקבות רבים מדי לרצח, ואולי חששו אנשי הגסטפו שכך יופקעו מהם סמכויות. לכן הם הנהיגו מדיניות של מימון עצמי: באזורים הכבושים ובמדינות ששיתפו פעולה עם הנאצים, כל רשות מקומית שבה הופקע רכוש יהודי נדרשה לשלם על השילוח.

מדינת הלוויין סלובקיה, למשל, נדרשה לשלם עבור השילוח ל"יישוב מחדש". בתמורה הובטח לה שהיהודים לא יוחזרו. בנוסף, החרים הגסטפו מהקהילה היהודית רכוש וכסף, כדי לכסות את עלויות ההסעה. דבר דומה קרה גם בשילוחים מצרפת: האס-אס השיג את הסכמתו של המפקד הצבאי הגרמני בצרפת הכבושה לכך שעלויות ההובלה על אדמת צרפת עד גבול גרמניה יכוסו על ידי תקציב הכיבוש הצבאי של צרפת – כסף שהוחרם בצרפת.

בעוד הנאצים מסיעים יהודים למותם, את מרבית מרצם השקיעו בשאלות טכניות קרות: מי ישלם על ההסעה ובאיזה מטבע. עבור הנאצים, השמדת יהודי אירופה גררה איתה שורה ארוכה של שאלות - לא שאלות מוסריות או פילוסופיות, אלא כלכליות. הסוגיה המוסרית של השילוח להשמדה נפתרה זה מכבר: יהודים לא היו בני אדם. הם היו גרועים מחיות עקב הסכנה שהיוו לגרמניה ולאנושות כולה, ולכן היו בני מוות.

אך היו מספר בעיות בתשלום: רכבות יצאו לאושוויץ מיעדים שונים ברחבי אירופה, למשל הולנד, צרפת, איטליה ויוון. רכבות אלו עברו לא רק במדינות שונות, אלא גם בכמה אזורי מטבע, והיה צריך להתחשב בכך כל פעם שרכבת חצתה גבול. בעידן שלפני גוש האירו והמטבע האחיד, היה על הגסטפו לגבות את התשלום במטבעות המקומיים – דרכמה יוונית, פרנק צרפתי, זלוטי פולני ועוד. איזה שימוש יכול היה האס-אס לעשות בדרכמות יווניות עבור כוחותיו בפולין או בגרמניה?

האס-אס קיבל מהרשויות הצבאיות ומרשויות הכיבוש במדינות השונות אשראי עבור חלק מהשילוחים, אך גם אשראי זה לא היה בלתי מוגבל. עם כל עוצמתו של האס-אס, לעתים קרה שהוא לא עמד בתשלומים על ההסעות. למשל, לאחר שילוח יהודים מאמסטרדם והאג ב-1944, התמהמה האס-אס בתשלום החשבון על ההסעה. הממונה על חברת הרכבות ההולנדית מטעם המשטר הנאצי פנה אל האס-אס ותבע את תשלום החשבון.

המשלוחים הציבו בפני השלטונות הנאציים קושי כספי נוסף: כשגורשו יהודים להשמדה - מגטו ורשה ומגרמניה, למשל - נותרו מאחוריהם חשבונות גז וחשמל שלא שולמו. מי היה אמור לכסות את החוב?

כל דרישות המימון הללו היו כל כך יקרות וקשות לביצוע, שבשלב מסוים נשקלה הקמה של מחנה השמדה במערב גרמניה עבור יהודים ממדינות מערב אירופה.

מאז 2007 חוקר המכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם את השילוחים שמימשו את "הפתרון הסופי לשאלת היהודים". המכון העלה לאתר יד ושם מאגר מידע על השילוחים להשמדה מגרמניה הנאצית, מהמדינות הכבושות ומהמדינות ששיתפו פעולה עם הנאצים.

נכון לעכשיו (יוני 2025), חברת הרכבות הגרמנית עוד לא פתחה את הארכיון שלה, מה שמקשה על בירור פרטים מדויקים. מה עוד נותר לחקור? בין השאר, חלק מלוחות הזמנים של רכבות הגירוש; עלויות ההסעה עבור מבצעיהם של חלק מהשילוחים; והעלויות ליהודים בכל מקום שממנו יצאו רכבות גירוש. עלויות ההסעה ברכבת היו חלק מהשוד המאורגן של רכוש היהודים, שוד שעד היום לא ידוע היקפו המדויק.

ההתחשבנות הכספית יצרה בעיה אידאולוגית: היהודים, כאמור, לא נחשבו בני אדם באידיאולוגיה הנאצית אלא תת-אדם, סוג של חיה. רוב הקרונות שבהם גורשו היהודים היו קרונות בקר. עם זאת, כדי שיתאפשר לשלם לחברת הרכבות הגרמנית על הסעת היהודים, היה צריך להחשיב את היהודים בתור בני אדם. "היהודים הוסעו כמו בקר", כותבים בראונינג והייז,  "אך שילמו על הנסיעה כמו בני אדם."

גם לכך מצאו הנאצים פתרון: בהתכתבות הנאצית, כשדיברו הנאצים על המגורשים, הם דיברו על "חתיכה" (Stück), לא על בנאדם. שלילת זכותם של היהודים ליחס אנושי, שהחלה בחוקי הגזע והסתיימה בפתח תאי הגזים, עברה גם בטרמינולוגיה של רכבות השילוח להשמדה.

מקור עיקרי:

Browning, Hayes and Hilberg, German Railroads, Jewish Souls: The Reichsbahn, Bureaucracy, and the Final Solution, Published in association with the United States Holocaust Memorial Museum,  Berghahn Books, NY, Oxford, 2020, pp. 11-13, 26.