רשימות הקינדרטרנספורט: המחקר העדכני

ראיינתי את ד"ר איימי ויליאמס, שלאחרונה השלימה תקופת עמיתוּת פוסט-דוקטורט כאן, ביד ושם. רשימות הקינדרטרנספורט שגילתה במחקרה ביד ושם זכו להתעניינות בינלאומית ולכתבות בניו יורק טיימס וב-BBC, בין השאר; היא מקווה לפרסם את ממצאיה בספר שתכתוב עם פרופ' ביל ניבן.

עניינה של ד"ר ויליאמס בקינדרטרנספורט ניצת כשלמדה שהכפר השוויצרי שאליו נשלח בשנות השישים אביה בגיל תשע לשם הבראה, אירח גם פליטי קינדרטרנספורט במלחמת העולם השנייה. רק באוניברסיטה למדה על מה שכינתה "הצד הבריטי" של הקינדרטרנספורט. מאז טיפחה קשר אישי חזק לנושא דרך אנשים רבים שראיינה – "פגשתי כל כך הרבה ניצולים ובני משפחותיהם. נראה לי שראיינתי 150 איש עד כה. אני מרגישה כה מחוברת אליהם" – ודרך חקר הסיפורים שמאחורי המסמכים שמצאה. "מה שמניע אותי זה הרצון להבין את הסיפורים שמאחורי השמות."

הממצא הראשי של מחקרה ביד ושם היה גילוי רשימות הקינדרטרנספורט. רשימות שמותיהם של הילדים נכתבו על מסמכי מעבר ואליהם היו צמודים תצלומים של הילדים עם כתב ידם של הוריהם על גב התצלום. בדבריה על הרשימות מציינת ד"ר ויליאמס:

"זה תמיד גורם לי לעצור לרגע. זה גורם לי לחשוב באיזה מצב היה ההורה שכתב בכתב ידו על גבה של תמונת פספורט. הצעיר בילדים היה בן שנה. ואני יודעת שלא כל הילדים שבתמונות זכו להיכנס לקינדרטרנספורט.

הסיפור מאחורי תמונת הפספורט הקטנה הזו הוא הורה שמוכן להתנתק מילדו בתקווה שהילד יינצל. אבל אתה גם יודע שחייו של הילד, בין אם שרד או לא, מתערערים מאד בגלל כל מה שקורה. הילד שורד בלי הורה, ונשלל ממנו הקשר הזה. וישנם הילדים שאפילו לא מגיעים לבגרות. אני מרגישה שאי אפשר להתנתק מהצד הרגשי, כי יש סיפורים אישיים כל כך.

כל הסיפורים אישיים, אבל קבלת החלטה הזאת, ששולחת את ילדך הרחק, היא נוראה. והקורבן והאומץ של ההורים הם פנומנליים, כי בלי זה ובלי השמות שברשימה, הילדים ככל הנראה לא היו שורדים."

מציאת הרשימות היתה שילוב של מזל ומחקר מדוקדק. הרשימה הראשונה שמצאה ד"ר ויליאמס הייתה סריקה שנמצאה בערימה של מסמכים אבל לא קוטלגה. כדי למצוא רשימות אחרות היה עליה להיות יצירתית בחיפושיה. הפקידים רשמו במסמכיהם מונחים רבים אחרים מלבד "קינדרטרנספורט", והמורכבות הלשונית משקפת את העובדה שהקינדרטרנספורט התחולל בכל רחבי אירופה. נעשה שימוש במגוון שפות רב כדי לתקשר ולהוציא את הילדים. חיפוש ברישומיהם של ארגוני פליטים הניב ממצאים רבים. "אתה מוצא רשימות ותיקיות של קינדרטרנספורט שכלל לא קוטלגו ככאלה."

ממצא מרכזי נוסף היה השימוש המוקדם ביותר במונח "קינדרטרנספורט", עוד בשנת 1934, בדיונים בהעברתם של ילדים מגרמניה לאמריקה. השימוש במונח עצמו השתנה עם השנים. במהלך השואה נעשה בו שימוש בעיקר לתיאור ילדים שנשלחו אל מותם; אייכמן השתמש במונח קינדרטרנספורט, והופעתו הראשונה של המונח לאחר השואה היתה במשפט אייכמן, כשהכוונה היתה לשילוח ממחנה הריכוז דרנסי לאושוויץ.

למרבה הצער, היו מקרים של ילדים שנשלחו בשני הסוגים של קינדרטרנספורט. הגסטפו שמר תיעוד של יעד נסיעתם של הילדים. ככל שהתמשכה המלחמה והגבולות השתנו ונעו, ידע הגסטפו בדיוק איפה היו הילדים ברוב המקרים. חלק מהילדים שהגיעו להולנד ובלגיה או לצרפת, נעצרו לאחר מכן וגורשו.

יש כמה סוגים של רשימות: רשימות הגירה מבריטניה, רשימות מארצות המוצא של הילדים – גרמניה, אוסטריה, צ'כוסלובקיה ופולין – וגם רשימות של ילדים שהגיעו לאמריקה, אוסטרליה, ארץ ישראל, שוודיה ובלגיה. חלק מהרשימות כבר היו מוּכַּרות, וחלקן אף הוזכרו בפרסומיהם של חוקרים, אך לא נעשה ניתוח עומק שמשווה ביניהן וקושר אותן זו לזו.

לקינדרטרנספורט יש היבט פחות ידוע: לא רק בריטניה הצילה ילדים בקינדרטרנספורט. ילדים נשלחו גם אל מעבר לאוקיינוס. בריטניה היא המדינה המקושרת ביותר לקינדרטרנספורט כי קלטה ילדים רבים, אך כדי להבין את ההיסטוריה של הקינדרטרנספורט במלואה, יש לכלול את המדינות שאליהן הגיעו ילדים לפני שהגיעו לבריטניה וגם את המדינות שאליהן המשיכו במסעם.

הולנד היתה מדינת מפתח בקינדרטרנספורט. בריטניה הסכימה לקלוט ילדים רבים, אך גם ההולנדים שיתפו פעולה עם גרמניה, צ'כוסלובקיה ואוסטריה בשילוח הילדים. בנוסף לתכנית הקינדרטרנספורט שלה-עצמה, הולנד הרשתה לילדים לעבור דרכה. ילדים שלחו מכתבים ובהם סיפרו על נשים הולנדיות שפגשו ברכבות, נשים שכיבדו אותם בשוקו חם וחיוכים. היה זה קו פרשת מים, רגע מכונן, אחרי מסע מתוח עם פקידים גרמנים על הרכבת. 

רבים נשארו והתיישבו בבריטניה ותרמו לחברה הבריטית, אך בתקופה ההיא נועדה בריטניה להיות מדינת מעבר בלבד, לארץ ישראל או לאמריקה. ועם זאת, ברוב המקרים לא יכלו הילדים להמשיך אל יעדם המתוכנן בגלל סכנות המלחמה. לאחר המלחמה הגיעו רבים מהילדים לישראל ובה התאחדו עם משפחתם, או שעשו זאת מטעמי ציונות. במקרים רבים, מחויבותם לציונות חושלה בבריטניה, שם שוכנו בחוות של עליית הנוער. אחרים חשו זרים בבריטניה, אולי בשל קשר רופף עם משפחותיהם המאמצות, וביקשו להגר מבריטניה לאחר המלחמה. חלקם חזרו למדינות המוצא שלהם.

מפעל הקינדרטרנספורט פסק בפתאומיות עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. למרבה הפלא, הרשימות והדיווחים הנלווים מגלים שהיו אלה הבריטים, לא הגרמנים או ההולנדים, שעצרו את המפעל. גרמניה היתה מוכנה להמשיך לשלוח ילדים אל מעבר לגבול, ועשתה זאת גם אחרי פרוץ המלחמה. הבריטים לא היו מוכנים לקבל את הילדים, וההולנדים שלחו אותם בחזרה.

"אתה תוהה: כמה ילדים היו יכולים להינצל? בשנות המלחמה המוקדמות, כמה מאלה היו יכולים להינצל?"

ניתוח של הרשימות והדיונים סביבן נותן גם תחושה של מידת הסכנה שחשו הנוגעים בדבר כבר בשלבים המוקדמים של המלחמה. בוועידת אוויאן התחננו קהילות יהודיות במקומות כגון הונגריה ורומניה לעזרה. לפי דו"ח של ועדת פליטים ביולי 1939, לא היו מספיק מממנים או מקומות לאכסן את הילדים. הם הוצפו בבקשות מהורים שהתחננו בפניהם באופן נואש לקבל את ילדיהם; על מכתב אחד, שמוען לנסיכה אליזבת, היתה חותמת, "התקבל ונענה".

לעתים אחים הצטרפו לקינדרטרנספורט יחד, והתא המשפחתי בסופו של דבר נשמר, אך לעתים קרובות רק ילד אחד במשפחה יכול היה להינצל. במקרים רבים, ההורים קיוו שאם ילד אחד יגיע לבריטניה, עצם שהותו שם תאפשר להם להביא לשם בני משפחה אחרים. ביסודו של דבר, על הילדים הוטל העול של הניסיון להציל את משפחתם; הם הצליחו במספר מקרים בלבד.

כשכבר היו בבריטניה, חוויותיהם של הילדים בתקופת המלחמה התמזגו עם חוויותיהם של הילדים הבריטים. לעתים קרובות נעקרו שוב כשהפכו לפליטים בתוך בריטניה – היו ילדים שנשלחו לחמישה בתי אומנה בזה אחר זה. וההצלה, לא בכל המקרים היה פירושה ביטחון: ילד אחד נהרג עם משפחתו המאמצת כשפצצה נפלה על ביתם במהלך ה"בליץ". מספר ילדים נכללו בתכנית רחבת-היקף של שליחת ילדים בריטים לארצות הברית.

לא רק ילדים, אלא גם מספר מבוגרים ניצלו על ידי מפעל הקינדרטרנספורט. המסמכים מראים לא רק מתי והיכן חצו הטרנספורטים את הגבול להולנד, אלא גם מוסרים את פרטיהם של מלוויהם של הילדים. מציינת ד"ר ויליאמס:

"במחשבה לעתיד, המידע הזה נותן לנו הזדמנות להכיר בהם ולהודות להם, וגם להנציח את זכרם."

המידע הזה מפריך את המיתוס לפיו המלווים נאלצו לחזור לגרמניה מחשש להפסקת משלוחי הקינדרטרנספורט. רבים מהמלווים נשארו באנגליה; היו מבוגרים ששרדו בזכות הקינדרטרנספורט. משידוע מיקומם של אלה מבין המבוגרים שלא חזרו לגרמניה, אפשר להתחקות אחרי גורלם.

מעבר להבנה ההיסטורית הרחבה שאפשר להפיק מהן, יש לרשימות גם חשיבות אנושית.

"יש אנשים שאפילו לא יודעים איפה גרו. כעת, משאנשים יודעים את כתובות ילדותם, מישהו כתב לי וסיפר שהם הצליחו להתחקות אחר מסלול הליכתם לבית הספר. עבורי זה פשוט נפלא, לחשוב על כך שמהוריהם נשללה היכולת להביאם לבגרות, אך הם יכולים לחזור לילדותם ולחשוב על הוריהם ולחשוב על ההליכה הזו לבית הספר ועל התקופה שלפני העקירה, לפני השואה. היכולת לתת להם את זה היא באמת מיוחדת.

אנשים אחרים כתבו לי שאמם מעולם לא דיברה איתם על ילדותה, וכעת, כשיש להם את מספר הקינדרטרנספורט ואת כתובתה, הם יכולים למצוא מסמכים שקשורים אליה והם יכולים ללמוד על סיפורה.

אבל הדבר הגדול ביותר הוא שאני יכולה להתקשר לניצולים ולומר, 'ידעת שאתה על הרכבת עם האיש הזה? תרצה לפגוש אותו?'"