הקרב על הגבעה שעליה הוקם לימים יד ושם

במלחמת העצמאות כבשה פלוגת נערים את הגבעה שעליה שוכן היום יד ושם. שישה לוחמים נפלו בקרב, ובהם מפקד הפלוגה עודד חי, יוצא הבריגדה שפעל להעלאת שורדי שואה לארץ ישראל

במלחמת העצמאות ישבו בירושלים מאה אלף יהודים, כמעט חמישית מאוכלוסיית היישוב העברי. כל היישובים סביבה נכבשו בקרבות והיא נותרה יישוב יהודי יחיד על ציר ההר. חשיבותה האסטרטגית, הדמוגרפית והסמלית הביאה לכך ששני הצדדים השקיעו בה מאמצים ולוחמים רבים. שליש מ-6,000 חללי מלחמת העצמאות נפלו בירושלים ובדרך אליה.

הגדנ"ע בירושלים מנה כ-1,500 בני נוער בני 16 ו-17. חלקם נהרגו בעת בניית ביצורים, קשרות בין עמדות ושמירה בחזית. חלקם זייפו את גילם כדי להתנדב ליחידות לוחמות. לכן הוקמה פלוגה שתאמן אותם באופן מאורגן: "פלוגת יהונתן". מפקד המחוז דוד שאלתיאל קבע את שם הפלוגה כדי לסמל את הקשר שלו אליה, על שם דוד ויהונתן המקראיים.

צעירים ירושלמיים שמעו על הקמת הפלוגה מפה לאוזן והגיעו למטה המחוז. לא כל נער התקבל: עקב המצור שרר רעב בעיר, ורבים מהנערים היו במצב בריאותי גרוע. חלקם היו בתת-תזונה ונשלחו מיד לבית חולים. זו היתה היחידה היחידה במלחמת העצמאות, ובתולדות מדינת ישראל, שכל חייליה היו מתחת גיל 18.

מפקד הפלוגה היה עודד חי וסגנו היה אלי זוהר (ליכטנשטיין), בני 21, בוגרי קורס הקצינים האחרון של ההגנה - והראשון של צה"ל. הם שבו לירושלים בשיירה שפרצה את המצור במרס 1948.

במאי 1948, לאחר יציאת הבריטים ועם פלישת צבאות ערב, יצאה מחלקה מפלוגת יהונתן בפיקוד אלי זוהר למנזר נוטרדם והשתתפה בבלימת טור שריון ירדני, תוך קרבות קשים. שם נהרג הנער יהודה חיון ונפצעו רבים מחיילי הפלוגה, בהם הסמ"פ זוהר. מחלקה נוספת לחמה בהר ציון תחת פיקודו של המ"פ עודד חי. משם ראו חיילי הפלוגה את פריצת הפלמ"ח לעיר העתיקה במאי ואת כניעת הרובע היהודי. בלי ידיעת חי וזוהר נשלחה המחלקה השלישית, בה היו בעלי כושר לקוי, לשכונת תלפיות, וסייעה בהגנה על האזור. בקרבות אלה נהרגו מספר לוחמים מפלוגת יהונתן וכרבע מהם נפצעו.

ביולי 1948 ביקש פיקוד המחוז להרחיב את שטח ירושלים דרומה, לכיוון הכפרים הערביים עין כרם ומלחה, כדי להרחיק את איום התותחים המצריים. פלוגת יהונתן הוקצתה לכיבוש בית מזמיל (כיום קרית יובל), ופלוגת לח"י – לכיבוש חרבת חמאמה (חורבת היונים בערבית, כיום גבעת כרם, הגבעה שממערב ליד ושם).

לפני הקרב ביקשו אנשי הלח"י להתחלף עם פלוגת יהונתן ולתפוס את בית מזמיל, כדי להמשיך לכבוש את מלחה הסמוכה. עודד חי אמר שהוא מכיר את אזור חרבת חמאמה, כי בתור נער הוא היה שם בצופים, ומפקד מטה הפעולה הסכים לחילופין.

קרוב לחצות יצאה פלוגת יהונתן בכיוון האוכף שהיום חפורה בו בקעת הקהילות. הנערים-החיילים דרדרו אבנים בהליכתם. כל קרבותיהם עד כה היו הגנתיים – בהר ציון, נוטרדם, רמת רחל ותלפיות. הם חסרו נסיון התקפי ולא ידעו שבניגוד לקרב הגנה, בו צריך להרעיש כדי ליצור רושם של כוח גדול, בהתקפה צריך לעלות על היעד בחשאיות.

הערבים שמעו את הרעש ופתחו באש. החיילים עצרו ונשכבו. הם בדקו נפגעים. היה נפגע אחד: המפקד. עודד חי נהרג במקום.

***

עודד חי נולד בירושלים, בשכונת כרם אברהם, וגדל בתלפיות. הוא למד בגימנסיה העברית ובה כתב מאמרים בנושאי ציונות והגשמה. בגיל 17 התגייס לצבא הבריטי. על גיוסו כתב:

הלילה היה לי ליל נדודים. מיטת העץ אינה נוחה ביותר, והרהורים אינם נותנים לי מנוח. אמנם ידעתי מלכתחילה מה פירושם של חיי צבא. ידעתי שהרבה סבל נכון לי. ...

בקרן-זוית ליד הכותל אני רואה קבוצת צעירים שנפסלו. כמה עגומים ועצובים הם. ... ואני נזכר בדברים ששמעתי מפי אבי ובדברים שקראתי, על אבותינו בדורות הקודמים, כשנקראו לעבודת הצבא, כיצד היו מטילים מומים בגופיהם, כיצד היו משתדלים, מתחננים ומשדלים שיפסלום. את כל היקר להם היו מוכנים להקריב, ובלבד לשמוע את המילה "פסול". וכאן עומדים בניהם ודמעות בעיניהם, וכשאתה שואלם: למה ומדוע, הם משיבים בכאב עמוק: נפסלנו! אכן נשתנו הזמנים. אשרינו שזכינו לכך!

הרשימה התפרסמה ב"עיתון המגן" של ההגנה לאחר שעודד נפל. בתחתית המאמר הוקף שמו במסגרת שחורה.

עודד נשלח לבלגיה והולנד וסייע לניצולי שואה ולעליה ב' - ההעפלה. הוא הדריך במחנה פליטים שהקימה ההגנה באיטליה והכשיר נערים שורדי שואה ללחימה. ב-1946 הוביל קבוצות של עולים לא חוקיים במעברי גבול. בסיפור שכתב תאר את עצמו עם ניצולי השואה בצריף בהרי שלג, על הגבול. את עצמו כינה "איתן":

איתן עומד בפינה ומתבונן באנשים. הם נראים כה עייפים, תשושים ומסכנים, פניהם נפחדות, עיניהם שקועות בחוריהן ובגדיהם בלויים. איתן מהרהר בליבו: הן לא חדש הוא בעבודה, ובכל זאת עדיין אינו מבין את פשר החזיון. מהו הכוח הדוחפם לכל אלה? כיצד עוד נותר בהם, לאחר כל סבלותיהם, כוח הרצון וההתמדה לדרך היסורים הקשה? כמה גבולות כבר עברו ובכמה מחנות-רעב כבר התנסו עד הגיעם הלום? ...

מחרישים עומדים הם ממולו, נכנעים ומקבלים את היסורים באהבה. איש אינו מתמרמר, איש אינו קובל. איתן מרגיש בעשרות זוגות עינים, הפונות אליו במבטי הערצה ומסירות לאין גבול. יודע הוא שהם מוכנים ללכת אחריו עד עברי פי-פחת. ... את כל אשר לו היה מוכן לתת למענם ברגע זה.

עודד היה שותף למבצע הכפילים שנועד לתת את זהותם של חיילי בריגדה לניצולי שואה שביקשו להגיע לארץ. תעודת החייל לא כללה צילום אלא רק גובה, צבע עיניים וצבע שיער. כך יכלה ההגנה להתאים פליט לחייל שהיה דומה לו. הניצול התאמן על סיפור החיים של החייל כך שיוכל לעמוד בחקירה. ניצול השואה יוסף סרוקה מקרקוב קיבל את התעודות של עודד חי. השניים ישבו לשיחה אינטנסיבית ויוסף למד את זהותו החדשה. הוא הצטרף לבריגדה במקום עודד ובחסות זהותו עלה ארצה.

ליוסף ולנעמי נולדו שישה ילדים: "הנקמה שלי בנאצים", כדברי יוסף. לבנו הבכור קרא על שם אביו שנספה בשואה ולבנו השני קרא עודד, על שם עודד חי, אותו לא פגש יותר לעולם.

על קברו של עודד חי נחקקה דרגת סמל. אלי זוהר ועודד סרוקה פנו למשרד הביטחון בטענה שעודד גמר קורס קצינים ופיקד על פלוגה בקרב ולכן ראוי לדרגת סרן. ב-2005 תוקנה המצבה: סרן עודד חי. לטקס גילוי המצבה הוזמנו בני הדור השני והשלישי של חיילי פלוגת יהונתן.

***

אלי זוהר ידע על השטח רק מה ששמע מעודד בתדרוך לפני הפעולה. הוא לא הכיר את השטח ולמרות זאת ביקש מהמטה אישור להמשיך במשימה.

גם פלוגת הלח"י שעלתה על חרבת בית מזמיל נתקלה בכוח אויב, וגם שם נהרג המפקד ועמו שני חיילים. כוח הלח"י נסוג. כך נשלל מפלוגת יהונתן חיפוי מהגבעה הסמוכה.

המטה שקל לבטל את המשימה אך זוהר קבע: אנחנו ממשיכים. לאחר היסוס אישר המטה את המשך הפעולה.

זוהר שינה את תוואי העלייה על הגבעה. הפלוגה ירדה דרומה ומשם עלתה על הגבעה וכבשה אותה. בקרב היו לפלוגה מספר פצועים, בהם זוהר, שנפצע מרסיסים.

על חרבת חמאמה היו שוּמֵרוֹת, מחסות אבן זמניים של חקלאים מתקופת בית ראשון, בית שני והתקופה הביזנטית, ושל משפחות מעין כרם שהיו לנות על הגבעה בעונות הבציר והקטיף של הגפנים והתאנים. על הגבעה יש גם שקדיות, עצי זית ועצי תפוח. בסלע שבמערב הגבעה נחצבו קולומבריומים, גומחות לגידול יונים, בימי בית שני.

עודד חי הכיר את השטח משנותיו בצופים וידע שבמורד הדרומי של הגבעה פרושות חפירות טורקיות מתקופת מלחמת העולם הראשונה. אלי זוהר שמע מעודד על החפירות אך לא ידע איפה הן. הוא שלח אחד ממפקדי הכיתות לחפשן, אך זה לא מצא. זוהר חשש שאם יפרוש את הפלוגה במורד הגבעה, הקשר בין מוצבי ההגנה יתרופף וכך יוכלו הערבים לפרוץ את קווי ההגנה. זוהר פרש את קו ההגנה במעלה הגבעה ולא בחפירות. מאוחר יותר שימשו החפירות את הערבים שתקפו את חרבת חמאמה. תנאי השטח היו קשים: לוחות אבן, כמעט ללא אבנים בודדות או חצץ. על כן התקשו הנערים להקים מגיני אבן וסלע.

למחרת בבוקר החלו הערבים להפגיז את חרבת חמאמה מנבי סמואל וממלחה. ההפגזה נמשכה מספר שעות. בשיאה נפגע מרדכי לשצ'ובר בן ה-16 מרסיסים בעיניו ואיבד את הראיה. עיוור ושותת דם גישש לשצ'ובר את דרכו אל מערת איסוף הפצועים. הוא לא הגיע לשם. למחרת, עם ספירת ההרוגים והפצועים, היה נעדר אחד: לשצ'ובר. חבריו ידעו לספר כי נפצע בעיניו אך התפנה בכוחות עצמו לעמדת הפיקוד. היעלמו היה מסתורי. כל היום חיפשוהו בבתי החולים בעיר ובחרבת חמאמה. כעבור יומיים מצאה היחידה שבאה להחזיק בגבעה את גופתו בבור מים.

מתוך כ-70 חיילים היו לפלוגה שישה הרוגים וכ-20 פצועים שרוכזו במערה. לאחר ההפגזה עלה על הגבעה כוח ערבי מעין כרם ובו מקומיים, מצרים, מתנדבים מתימן, בדואים מעבר הירדן, חיילים זרים דוברי פולנית, גרמנית וסרבית - אולי יוצאי צבאות הציר במלחמת העולם השניה - ואולי גם סודנים וחיילי צבא ההצלה העיראקי.

אלי זוהר נפצע ודימם. הוא רץ בין העמדות כדי לעודד את אנשיו. הוא הגיע לנקודה ממנה השקיף על קו החזית - ונחרד: הערבים היו פרושים ברחבה שטוחה וסלעית מול לוחמיו, מוכנים להסתערות. ללוחמי יהונתן נותרו רק רובים, סטנים, רימוני יד ומרגמה 52 מ"מ. גם הרגם נפצע והובא למערת הפצועים. זוהר נכנס למערה, לקח את המרגמה ומספר פצצות ויצא. הוא הניח את המרגמה על הקרקע והחל לירות מעל חייליו עד שקנה המרגמה התפרק מהבסיס. צוות נערים חיסל מקלען ערבי. המתקפה הערבית נשברה.

לאחר מכן השתתפה פלוגת יהונתן בכיבוש הכפרים מלחה ועין כרם ובקרב על ארמון הנציב. שם נפצע זוהר בפעם השלישית בתוך שלושה חודשים, בעודו מפנה פצוע.

ערב הקרב מונה עמינדב בן שחר, מנערי יהונתן, לפקד על כיתת חוד. בעת הקרב נתן פקודת אש. החיילים לא הבינו. הם החלו לשאול זה את זה: "וואס זאגט ער?" מה הוא אומר? רק אז גילה עמינדב שחייליו הם ניצולי שואה שמדברים רק יידיש. עמינדב וחייליו נפלו בשבי הלגיון ורק כעבור חצי שנה חזרו לישראל.

בזאת הסתימה לחימתה של פלוגת יהונתן. הנערים פוזרו בין גדודים, יצאו לקורסים, ונהרגו ונפצעו במסגרת יחידות אחרות.

הקרב על חרבת חמאמה היה אחד הקרבות שקבעו את גבול ישראל באזור דרום ירושלים, קווי 67', ולכן חשיבות הקרב חורגת מהתחום הצבאי.

בשנת 1957 הוקמה על הגבעה יד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה.

בשנת 2003 יצא לאור ספרי "גדנ"ע ירושלים בתש"ח" בהוצאת משרד הביטחון, ובו סיפורם של הלוחמים הצעירים שכבשו את הגבעה. אלי זוהר, לימים ראש המכון הגיאולוגי, סייע לי בכתיבת הספר. הוא ישב איתי שעות, היה לי מורה ומדריך, סיפר לי את סיפורי הימים ההם ובסבלנות רבה סייע לי לדייק בפרטים.

במשך עשרות שנים העביר זוהר סיורי מורשת קרב שיצאו מהר הרצל, עברו ביד ושם ובחרבת חמאמה והסתיימו בעין כרם. למרות גילו המתקדם היה צועד על הגבעות בראש המבקרים. בשנת 2015, כשהיה בן 88, פגעה בו משאית בעודו נוהג ברכבו ופצעה אותו פציעות שמהן לא התאושש. בעודו מרותק למיטה ביקש ממני להמשיך את דרכו ולהדריך את סיורי מורשת הקרב שלו. כך עשיתי, ובכך המשכתי גם לאחר פטירתו.

בשנת 2014 חנכו הקרן הקיימת ויד ושם ביער ירושלים שלטי הנצחה לפלוגת יהונתן ולנופליה. חרבת חמאמה נקראת היום גבעת כרם. כעשור לאחר מלחמת העצמאות הוקם יד ושם על האזור שמהר הרצל ועד גבעה זו, גבעת כרם, שנכבשה במחיר כה כבד.

***

לחצו כאן לפלייליסט של סרטוני סיורים שהוביל אלי זוהר.