"היטלר בשלטון": מאמר המערכת הראשון של העיתון היהודי-גרמני עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה

יממה אחת בלבד לאחר מינויו של אדולף היטלר למשרת קנצלר של גרמניה, והעיתון הציוני יידישֶה רוּנְדְשַאוּ – אחד משלושת העיתונים היהודים הגרמנים המובילים - מפרסם מאמר מערכת ב-31 בינואר 1933 שכותרתו "היטלר בשלטון". התייחסות ראשונה זו בכתב פותחת לנו צוהר למחשבותיהם של בני הקהילה היהודית בגרמניה, קהילה שמאותו רגע ואילך החלה להרגיש תחת מצור.

"מינויו של היטלר לתפקיד קנצלר הרייך והרכבתה של ממשלה שבה מחזיקים הנציונל-סוציאליסטים בעמדות הכוח החשובות", טוען מחבר המאמר בפתיחתו, "שמו קץ למצב אי-הבהירות ולבלבולים שתכפו חדשות לבקרים... אנו, כיהודים, עומדים לפני העובדה שכוח עוין לנו נטל לידיו את השלטון בגרמניה."

לאחר שניסיונות ההתנגדות של הצד הליברלי של המפה הפוליטית בגרמניה עלו בתוהו ודרכו של היטלר לשלטון נפתחה, זכו יהודי גרמניה, כך טען הכותב הציוני, בראייה בהירה ומחודשת. אותה בהירות הובילה את המחבר לנסח באופן ברור וחד, כך שלא יוותר מבחינתו עוד ספק, את העובדה המצערת שכל ההתנגדויות והמניעות שקדמו לעלייתו של היטלר לשלטון לא נגעו לאנטישמיות "חסרת המצפון" שלו ושל המפלגה שהוא העומד בראשה. להפך, מבהיר המחבר, יש לייחס "חלק גדול מהצלחותיו" של היטלר ושל הנאציונל-סוציאליזם לאותה אנטישמיות. "אדרבה, אפשר לומר שגם ללא תפיסת השלטון בידי היטלר, כבר הוחל בהרחקתם של היהודים בלחצה של המפלגה ההיטלראית."

באותם ימים אפופי חשש ואי ודאות, "בעת ששורות אלו יורדות לדפוס", טרם היה ידוע כיצד ימשול היטלר בגרמניה. התקווה של מחבר המאמר הייתה שלמרות הנטייה של הנאצים לזלזל בשלטון החוק, "שוויון הזכויות האזרחי של היהודים הגרמנים המעוגן בחוקת הרייך" ימנע מהם מלממש את האיומים הרבים שהשמיעו כלפי היהודים. לחוקה הרשמית יתווספו כוחות מתוך העם הגרמני "שיפנו נגד מדיניות אנטי-יהודית ברברית", כמו גם אומות העולם שיגבילו את צעדיהם הדורסניים של הנאצים.

ומה על היהודים עצמם לעשות? כאן היה מחבר המאמר חד משמעי יותר. זהו דבר אחד לקוות שהעם הגרמני יתקומם כנגד הפגיעה ביהודים, או שמנהיגי האומות המתורבתות יתערבו לטובתם, אך בתור אחד מבניה הרגיש המחבר אחריות מיוחדת על יהודי גרמניה. הוא קרא ליהודים הגרמנים "לשמור על שלוות נפשם ועל כבודם." והוסיף ש"מובן מאליו כי יהדות גרמניה תתגונן בכל האמצעים ובכל כוחה נגד כל ניסיון לנישול פורמלי או ממשי מזכויות ומנכסים."

כיצד? קודם כל באמצעות איחוד השורות והגברת העזרה העצמית. המטרה העליונה שהציב לעצמו המחבר הייתה "שמירתה של רוח יהדות חיה ופעילה" בגרמניה.  

אנו המכירים את הסיפור של יהדות גרמניה ויהדות אירופה מהסוף לא יכולים לעולם להתעלם מהאירועים שהתרחשו בשנים הבאות והגיעו לשיאם ברצח ההמוני של היהודים שהחל רק שמונה שנים לאחר מכן. כתוצאה מכך אנו לעתים מצפים מהקורבנות העתידיים להגיב באחת משתי דרכים: להביע הבנה מרחיקת רואי על מה שעתיד להתרחש או לזלזל ואף להקטין את האירועים המתרחשים ואת הכיוון שהם מתווים. שתי הדרכים לא נוכחות בטקסט שהתפרסם בעיתון ביידישֶה רוּנְדְשַאו, בטאונה של התנועה הציונית. מחבר המאמר, והעיתון כולו לא נותרו אדישים לעלייתו של פוליטיקאי קיצוני שחרת את האנטישמיות על מצע מפלגתו, אבל הם באותה מידה גם לא שיערו או ניבאו את העתיד. איש, כולל ראשי המפלגה הנאצית, לא ידעו באותה תקופת התבססות ראשונית את שעתיד להגיע.

בשנה הגורלית של 1933, שנת עלייתו של אדולף היטלר לשלטון בגרמניה, מעיד ההיסטוריון שאול פרידלנדר בכרך הראשון של "גרמניה הנאצית והיהודים" (שנות הרדיפה, 1933-1939), מהלך הדה-יודיפיקציה – סילוק היהודים מהחברה הגרמנית הכללית – היה רחוק מלהיות מושלם, והיטלר עצמו אף הסכים ששני מוזיקאים יהודים ישירו בפניו במסגרת קונצרט שנכח בו.

המדיניות הנאצית, כפי שתתברר ליהודי גרמניה בשנים הראשונות של המשטר הנאצי, הייתה בידוד היהודים מהחברה הגרמנית ובהמשך, בשנות השלושים המאוחרות, סילוקם בכוח מגרמניה באמצעות הגירה כפויה. מדיניות הרצח השיטתית החלה רק בשנת 1941 עם הפלישה לברית המועצות.

באותם ימים ראשונים של עליית הנאצים לשלטון, התקווה בקרב יהודי גרמניה היתה שהיטלר הוא אפיזודה זמנית. נדמה היה שההיסטוריה לצדם. אחרי הכל, ב-13 השנים שלפני עלייתו של היטלר לשלטון, שלטו בגרמניה לא פחות מ-11 קנצלרים – כמעט כל שנה התחלף קנצלר. הניסיון ההיסטורי, לפיכך, לימד את היהודים שגם היטלר יהיה אפיזודה זמנית, חולפת. אחרי הכל, הוא לא היה גרמני, אלא אוסטרי – הרוב המוחלט של יהודי גרמניה תפסו עצמם יותר גרמנים ממנו – ולמפלגה הנאצית היו רק שני שרים מתוך 11 השרים בממשלה.

גם עם החמרת הצעדים נגד היהודים – החרמות, החקיקה המפלה, הנישול מאזרחותם וממקומות עבודתם ולבסוף  הפוגרום המאורגן בנובמבר 1938 – נותרו בגרמניה כשליש מתוך חצי מיליון היהודיםשחיו בה ב- 1933. הם החשיבו עצמם גרמנים נאמנים.

ב-1 ביוני 1933 כתב אלפרד וינר, פעיל יהודי באגודה המרכזית של היהודים הגרמנים במאמר שפורסם בבטאון האגודה CV Zeitung: "הרוב המכריע של היהודים הגרמנים נשאר, אף על פי כן ולמרות הכל, מושרש עמוקות באדמת המולדת הגרמנית. עלינו להילחם באומץ לב ובכוח על כך שנשוב, גם מבחינת המדינה והחוק, אל הארץ."  יוליוס באב, הממונה על התאטרון באגודת התרבות של ברלין, אמר: "אפשר לגרש אותנו מן החיים האזרחיים של גרמניה, אך לא מחיי הרוח שלה; לא מן העולם שבו היכינו שורש ובו אנו צומחים מזה חמישה דורות."

מאמר המערכת מאת העיתון הציוני יידישֶה רוּנְדְשַאוּ (Jüdische Rundschau) שבו עוסקת כתבה זו תורגם בקובץ התעודות "מדיניות הרדיפות וחיי היהודים בגרמניה הנאצית" שהכרך הראשון שלו יצא לאור לאחרונה ביד ושם במסגרת פעילותו של המרכז לחקר יהודי גרמניה בתקופת השואה. תוכלו למצוא מגוון רחב של מאמרים מהעיתונות היהודים מתורגמים לעברית בקובץ זה וכן בסדרת הפרסומים "העיתונות היהודית בגרמניה הנאצית".