הדמיון שהציל את החיים במסתור

בתקופת השואה שרדו יהודים רבים במסתור. חלקם שרדו לבדם ואילו חלקם שרדו עם בן משפחה אחד או יותר. חלקם, למשל פליקס זנדמן, שרדו למעלה משנה בתוך בור טחוב, מחניק ומסריח באדמה, בו לא יכלו לעמוד אלא רק לשבת או לשכב. לאחר השואה סיפרו רבים מהם שהדמיון עזר להם לשרוד. פליקס סיפר שהבור נראה לו כקבר, אך באפלת הבור לימד אותו דודו מתמטיקה. לימים הפך פליקס למדען ולתעשיין בכיר.

לא רק ההשכלה הצילה את פליקס בבור; גם הדמיון:

מצאתי את עצמי משתוקק מעומק הלב להגיע לארץ ישראל. ... דיברנו על ארץ-ישראל בגטו, ועכשיו דיברנו עליה כאן בבור.

יעל רוזנר היתה כבת שלוש כשאמה החביאה אותה במרתף חשוך בגטו ורשה. עם הכניסה למרתף הצהירה האם: "הו, כמה אור יש בחדר הזה! תראי, שמש שלי, ממש חמים ונעים פה!"

היא סיפרה לי סיפורים על אנשים ומקומות. היא הסבירה לי מה זו חנות, מה זה ספסל, איך מגיעים ממקום למקום במכונית ... היא היתה לוקחת חתיכת פחם וציירה לי על הרצפה את הרחובות של ורשה, פארק יפה, בתים. וכשלא נשאר מקום, היא היתה מוחקת את מה שציירה ומציירת ציורים חדשים. ...

"בואי, שמש חמודה שלי, ניסע למקום חדש, לזאקופאנה", אמרה לי אמא יום אחד. "זה מקום בהרים הגבוהים. מקום יפה מאד, מלא ביערות עם עצים גבוהים. כשהייתי קטנה, הייתי נוסעת עם ההורים שלי לנופש."

"ואנחנו יכולות להגיע לשם, להרים?"

"בוודאי, בדמיון שלנו. עלי בבקשה על גבי ואקח אותך מיד לזאקופאנה."

אמא הרכיבה אותי על גבה. "הנה אנחנו עולות עכשיו באוטו להרים," ואמא הלכה עמי בחדר מקצה אחד לקצה שני.

"הנה, הגענו," אמרה אמא ואני ירדתי מעליה. "את מרגישה עכשיו את הרוח הנעימה?" שאלה אמא ונופפה בידיה על פני.

"כן, אמא. זה נעים מאד," עניתי.

"ואת שומעת את רעש הרוח בין העצים?" ואמא השמיעה בפיה "פו, הו, הו. פו, הו, הו..."

"כן, אמא."

"יפה," אמרה אמא, "פה בזאקופאנה מחליקים על השלג. בואי, נעלה על מזחלת השלג ונחליק במורד ההר."

התיישבתי על הארץ. אמא התיישבה מאחורי וחיבקה את מותני.

"פס... פס... המזחלת מחליקה. תחזיקי חזק, שמש", קראה אמא. "והיא נעה אתי מצד לצד, ו... הופ! עצרה את המזחלת.

האם נתנה ליעל בובה שיצרה מראש של בובה ומבד. כשנאלצה האם לצאת לעבודתה, נשארה יעל לבדה במרתף עם הבובה. יעל היתה מדברת עם הבובה:

אמרתי לה: "אסור לך לדבר בקול רם ולא לבכות ולא להסתכל מהחלון." [הבובה] ז'וז'יה לא ענתה, אבל היא הבינה. ... אשמור עליה. אף אחד לא ייקח אותה ממני. כי אמא תמיד יודעת איך לשמור על הילדים שלה. בלילה הייתי מחביאה אותה תחת המזרון שלי.

האם ברחה מהגטו אך נפצעה ונאלצה לשלוח צעיר שיוציא את יעל. הצעיר הכניס את יעל לשק פחם, אמר לה להיות שקטה, הכתיף את השק והחל ללכת. פתאום נזכרה יעל ששכחה את בובתה והחלה לקרוא לו. הוא נעצר: "אני מסכן פה את החיים שלך ושלי - ואת מדברת על בובות?"

יעל ענתה: "איך אתה יכול לחשוב שאמא תשאיר את הילדה שלה?"

הצעיר הבין. הוא שב על עקבותיו, חזר אל מקום המחבוא ויעל לקחה את הבובה שלה. השניים הצליחו להימלט מהגטו והגיעו לאם. האם שאלה מדוע התעכבו, והצעיר סיפר לה על הבובה.

"זה היה מסוכן," אמרה האם. "למה חזרת?"

יעל ענתה: "הוא הבין שאמא לא יכולה להשאיר את הילדה שלה."

ואמא שלי התחילה לבכות. ... אולי בגלל שביטאתי מה שהיא הרגישה כשהיתה מוכרחה לעזוב אותי.

היו ילדים שנאלצו לשרוד לבד, כשרק יצירי דמיונם מארחים להם לחברה. מלכה רוזנטל היתה בת שמונה בסוף 1942, כשהוחבאה בחבית שהונחה בתוך בור באדמה. האיכר שהחביא אותה שם נתן לה שתי שמיכות ובובת סמרטוטים. סיפרה מלכה:

שיחקתי. שכבתי בחבית ושיחקתי עם כל החברים שלי. שיחקתי בדמיוני. שרתי את השירים שאמא ודניסה [האומנת] שרו לי. בלבי. לא השמעתי קול. סיפרתי לעצמי סיפורים שהן סיפרו לי. עוד ועוד ועוד, כל פעם מחדש.

חייתי המון בדמיונות. ... בחבית שחזרתי משחקים. ... דיברתי אל לושה ואל אימק ואל פולה ואל כל מיני חברות שכבר לא חיו. ... הייתי עושה לי מהקש כמו בובות. ... תמיד חשבתי שזה ייגמר ... אם לא היום אז מחר, אז מחרתיים. אבל אמא שלי יום אחד תבוא. קודם כל היה לי יעד - המלחמה הרי תיגמר, וזה היה ברור שהגרמנים עתידים להפסיד. ... לא עשיתי השוואה שקודם היה לי ככה ועכשיו. אלה החיים שלי, אני מתקיימת, אני נושמת, אז אני חיה.

בספרה "החדר בעליית הגג" סיפרה יוהנה רייס, שהוחבאה בתור ילדה בהולנד, כיצד דמיינה את תום המלחמה בעודה שרויה במחבוא במשך שעות ארוכות וימים. היא דמיינה את עצמה אוכלת גלידה, משחקת ומטפסת על עצים.

שורדת השואה דבורה כהן סיפרה כיצד דמיינה מזון כשהיתה רעבה, עד כדי כך שיכלה להריח את המזון שאותו דמיינה. כשהיתה מסתתרת ביערות בלילות, נהגה לדבר עם העצים, לשאול אותם אם משפחתה חיה, ולדמיין שהעצים עונים לה כאשר התנועעו ברוח.

שורדי שואה שלימים נהיו סופרים, השתמשו בדמיונם כדי לשרוד. חלקם נתנו לכך ביטוי ספרותי. אורי אורלב התחבא בגטו ורשה במשך תקופה ארוכה, וחוויותיו בתקופה ההיא נתנו השראה לספריו "האי ברחוב הציפורים" ו"משחק החול". הוא ראה עצמו כגיבור של סיפור מתח עם סוף טוב, ולעיתים המציא משחק שבו השואה היא רק חלום. הוא דמיין שהעכבר הלבן שלו, שלג, מבין אותו:

יותר מכל אהבתי לשכב במחבוא שלי בימי גשם ובסופות רעמים. אז ארון האוורור שלי היה הופך למשהו בטוח וחם. ודרך חור האוורור הייתי רואה לפעמים את הברקים, אם הם היו ממול. גדולים כאלה, קורעים את השמים. והסברתי לשלג את הספירה שצריך לספור בין הברק והרעם, ואז מכפילים את מספר השניות בשלוש מאות ושלושים ויודעים כמה קרוב היה הברק. מפני שהאור מגיע אלינו מיד, הסברתי לטיפש הזה, והקול עובר באוויר במהירות של שלוש מאות ושלושים מטרים בשנייה (האי ברחוב הציפורים, ע' 95).

הסופרת אלונה פרנקל דנה רבות בדמיון בספרה "ילדה". פרנקל נאלצה להתחבא במשך זמן רב במחבוא והיה עליה לשמור על שתיקה, אך אביה סיפר לה בלחש סיפורי הרפתקאות רבים, ואלה היו בשבילה תחליף למציאות הקשה במחבוא. פרנקל בנתה לעצמה בובה ממקל, תפוח עץ, אפונים וגזר, והבובה העניקה לה תחושת ביטחון. פרנקל תיארה את חשיבות הדמיון עבורה:

תודה לכם, גיבורים שלי. תודה לכם על העולמות שבראתם בשבילי, שנפתחו לי כשהייתי זקוקה להם כל כך. אלה היו העולמות האמיתיים שלי. זאת הייתה המציאות הנבחרת שלי. לא הייתי שורדת אלמלא הקיום הזה, היקום המקביל (ע' 14).

כשזכתה פרנקל בפרס בוכמן, ציינו השופטים:

היא מכוננת עולם שכולו שלה, עולם אלטרנטיבי: בעולם זה יש חלומות, משחקים, ציורים, יש בו יצורים קטנים שניתן לגייס אותם כחברים למשחק, ויש בו שפע של המצאות, דמיון, ואפילו מצבים משעשעים. בנסיבות של מלחמה ושואה הילד, כך נראה, הוא קרבן חסר אונים, מריונטה ביד הגורל. ובו בזמן ... מסוגל לעתים (כמו במקרה של אנה פרנק) לנטרל את הסביבה הריאלית שהוא חי בה ובכך לגונן על עצמו מפניה. ברגעי חסד אלה הילדה פרנקל, דווקא בתוקף היותה ילדה, יוצאת מנצחת.

בכתיבת הטור הסתמכתי בין השאר על מאמרם של מולי להד ואיריס שגב, "מציאות פנטסטית כמקום להחלמה", בתוך טנטולוגיה, פרדס הוצאה לאור, 2013, ע' 165-164.