וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ מהזיכרון: הגדה של פסח שנכתבה מהזיכרון במחנה שבויים

ליל הסדר של שנת 1945 חל ב-28 במרס. ביום זה שהה אליעזר דסברג עם אשתו ושלושת ילדיו במחנה השבויים וורצאך שבדרום גרמניה. במאמץ לשמר את המסורת ואת אווירת החג למרות תנאי המעצר הקודרים, רשם את ההגדה של פסח מזיכרונו, עם אסיר נוסף, על מנת לציין את סדר פסח כהלכתו.

לפני המלחמה התגוררה משפחת דסברג בהילברסום שבהולנד. שמעון, בנו של אליעזר, סיפר לימים שחלום חייו של אביו היה להגיע לארץ ישראל. אליעזר דבק בחלום הזה למרות מחלת השחפת שבה לקה בנעוריו. הציונות היתה עיסוקם העיקרי של אליעזר, אחיו ובני משפחתו המורחבת. כנערים, היו בתנועה הציונית-דתית "המזרחי". במחנות קיץ, סיפר שמעון, "כל המרץ שלהם וכל השאיפות שלהם היו למען ארץ ישראל."

במאי 1940 כבשה גרמניה הנאצית את הולנד ובקיץ 1942 החלו גירושים המוניים של יהודים מהולנד למחנות ההשמדה במזרח אירופה. לפני גירושם רוכזו רוב יהודי הולנד במחנה וסטרבורק. על הגירוש לווסטרבורק סיפר שמעון:

אבא לא רצה להסתתר. היו לו אפשרויות. היו אנשים שהציעו לו. בערב ראש השנה 1943 היתה האקציה הגדולה. אספו את מרבית היהודים שנשארו. כל הרשימות כמעט התפוצצו. ובאו גם אלינו. ידענו כבר שאוספים את היהודים. אמא עשתה לנו אמבטיה. אמרה: לפחות תיסעו נקיים. (עדות יד ושם, O.3/11896)

באביב 1943, לפני חג הפסח, כתב אליעזר בווסטרבורק הגדה של פסח – מהזיכרון. בני המשפחה ועוד אסירים במחנה הקריאו מההגדה בליל הסדר.

בחורף 1944 נשלחו אליעזר, ברטה וילדיהם למחנה הריכוז ברגן-בלזן. סיפר שמעון:

הרכבת נסעה, ואנשים שהיה להם קצת ידע בגאוגרפיה, כל הזמן הסתכלו החוצה ובדקו את שמות התחנות, כדי לדעת לאן לוקחים אותנו. אמנם היה ידוע שאנחנו נוסעים לברגן-בלזן, היה ידוע פחות או יותר שזה בצפון גרמניה, אבל פחדו שבכל זאת הרכבת תיסע למזרח. לא ידעו בדיוק איפה זה המזרח, אבל ידעו שהרכבת נוסעת כל יום שלישי נוסעת למזרח, ואלו היו קרונות בקר, וגם היה כתוב שם בעברית. היו הודעות מהאנשים שנסעו. כשהם הגיעו, הם כתבו במהירות על [דפנות] העץ [של הקרון]: "הגענו לגיהינום". "רואים אש". דברים כאלה קראו בקרונות שחזרו מאושוויץ, מסוביבור. ... לא נשאר מהם אחד.

הגענו לברגן-בלזן, והיתה קבלת פנים "כמו שצריך", עם כלבים, ומהר החוצה. צעקות ומכות.

משפחת דסברג הוכנסה ל"מחנה הכוכבים", מחנה משנה בברגן-בלזן, בו שוכנו אלפי אסירים יהודים שהיו מיועדים לשחרור תמורת גרמנים שהיו בידי בעלות הברית. הם לא חויבו ללבוש בגדים של אסירי מחנות ריכוז והותר להם ללבוש את בגדיהם, אך הם חויבו לשאת טלאי צהוב, ומכאן שמו של המחנה. גברים ונשים חויבו לגור בנפרד, אבל בני משפחות יכלו להיפגש. רוב העצירים במחנה היו יהודים מהולנד, בהם אחיו של אליעזר, הרב שמעון דסברג, ממנהיגי "המזרחי" בהולנד והרב הראשי האחרון של אמסטרדם בתקופת השואה. שמעון נספה בברגן-בלזן וכך גם אשתו איזה (איזבלה).

בשעות הפנאי המעטות לימד אליעזר את בתו הקטנה דינה על אף תנאי המחנה הקשים. הוא ישב עמה וסיפר לה את סיפורי התנ"ך בעזרת ציורים שצייר בפנקס קבלות. בין היתר צייר את חלום יעקב, בריאת העולם ותיבת נוח. אליעזר היה ממונה על שיבוץ האסירים לעבודות במחנה והייתה לו גישה לכלי כתיבה. ברטה, אמה של דינה, תרגלה עמה קריאה וכתיבה.

ב-20 בינואר 1945 הועברה משפחת דסברג עם עוד עשרות יהודים הולנדים בטרנספורט מברגן-בלזן למחנה השבויים וורצך ששכן בטירת וורצך בדרום גרמניה, בו היו כלואים מאות שבויי מלחמה.

אליעזר ומשפחתו הגיעו למחנה וורצך כשהם רעבים ומפוחדים וחלקם חולים. בנוסף לאזרחותם ההולנדית היתה להם אזרחות זרה, ולכן הוחזקו בתור בני ערובה: הגרמנים ביקשו להחליפם באזרחים גרמנים שנמצאו בידי בעלות הברית.

מחנה וורצך נוהל לפי כללי אמנת ז'נבה, מכיוון שהיו בו אסירים בעלי אזרחות של מדינות בעלות הברית, ולכן תנאי המאסר היו טובים יותר מאשר בברגן-בלזן. רוב האסירים שרדו, בין השאר הודות לחבילות מזון מהצלב האדום.

זיכרון יקר שמור לשמעון מהמאסר בברגן-בלזן: במרס 1945, ערב חג הפסח תש"ה, כתבו אביו אליעזר ועמיתם למאסר אורי דה פאז הגדה של פסח, כפי שעשה אליעזר בווסטרבורק שנתיים קודם לכן. אליעזר ואורי רשמו את ההגדה מזיכרונם, בפנקס קטן שהיה לאליעזר. סיפר שמעון:

אני זוכר ליל סדר, שעשינו ביום, כי בלילה היה אסור. ישבנו ביום על יד השולחנות וקראו את ההגדה, ולא אכלנו לחם. שמרו את הלחם. אנשים הביאו אתם קצת מוצרי מזון. למשל, היו קטניות. והיה ויכוח אם מותר לאכול את הקטניות או לא. כי האשכנזים לא אוכלים קטניות בפסח. במחנה הגדול הרבנים כבר הוציאו פסק שזה פיקוח נפש ואנשים חייבים לאכול מה שיש. גם לחם וגם טרף, הכל. אני זוכר את הקטניות, את הפולים הגדולים.

אפינו מצות. היה שם יהודי שעבד בבית חרושת למצות בהולנד, והוא ידע איך לעשות מצות. אבל הדבר היחידי שלא היה לנו היתה הגדה. אז אבי כתב הגדה, עם חבר, מהזכרון. היה להם סידור, היה להם חומש, היה להם ספר משניות. והם זכרו וכתבו את ההגדה. ואנחנו כל שנה מראים את זה לילדים. כל ההגדה כתובה פה, לא חסר כלום, ואין טעויות.

סיפרה דינה אחותו:

אספו קמח. במקום שהיו שיכולנו לעשות חילופין, אז הם היו מחליפים מנות או בשר, קופסאות תמורת קמח. אספנו קמח והם אספו מצות. איך הם אפו מצות? היה איזה תנור גדול באמצע החדר. הילדים היו מחוררים עם מסמר ציורים על המצה, כמו תרנגול או איזו חיה אחרת. זה היה נורא יפה. אחים שלי עשו את זה. והיה ממש ליל סדר. אני ממש זוכרת שאמרתי את ה'מה נשתנה'.

שרנו את כל השירים בסוף עם ה'חד גדיא'. הכול היה כלול. ממש הגדה שלמה.

משפחת דסברג שוחררה על ידי יחידה מרוקאית מצבא צרפת ב-28 באפריל 1945. היא שבה להילברסום ובשנת 1950 עלתה לישראל. סיפרה דינה:

אחרי שנים שחזרנו את זה והדפסנו שוב בכל מיני הזדמנויות. ... הוציאו את ההגדה הזאת [לאור] מטעם המשפחה ושמו על יד כל דף של הצילום את הטקסט המקורי. את רואה פה את הצילום, ופה את הטקסט. לא חסר כלום.

בכל פסח, בכל שנה ... בדיוק לפני שמתחילים, אני אומרת: "קודם כול, אני מוכרחה להזכיר לכם שיש לי הגדה מהימים ההם. ואבא שלי כתב אותה. והנה הצילום". ואני מראה להם. ואני מספרת להם על ליל הסדר.