מאירופה אל הארץ המובטחת ובחזרה: מעפילי "אקסודוס" במחנה אמדן בגרמניה

ביולי 1947 הפליגה אוניית המעפילים "יציאת אירופה תש"ז, אקסודוס 1947" לכיוון ארץ ישראל ועל סיפונה כ-4,500 מעפילים שורדי השואה. משחתות בריטיות השתלטו על הספינה והמעפילים הועברו אל שלוש אוניות גירוש שהשיבו אותם לאירופה. סיפר שורד השואה מרומניה מרדכי אלדר: "ניסו לדבר על לבנו שנסכים לרדת בצרפת, הבטיחו לנו אזרחות וטיפול נאות, המנהיגים שלנו, ברור, סירבו. במקום זה קמנו ושרנו את 'התקווה' כולנו בתוך מרתפי האניות, בחום נוראי, צפופים."

היעד הבא של אוניות הגירוש היה גרמניה. מרכז ההגנה באירופה כתב אל המעפילים:

שלום חברים, בתוספת למכתבנו הננו להביא בפניכם את דבר מרכז ההגנה שמגיע זה עתה מהארץ: אם באמת יביאו אתכם לגרמניה - השתדלו להפגין את רצונכם לעלות לארץ ישראל אבל אל לכם לגרום שם לקרבנות שלכם. ברור ששם יורידו אתכם בכוח. שמרו על כוחכם ובריאותכם. יקרה לנו כל נפש מכם. וכוחכם עוד יודרש לנו בארץ ישראל. (ארכיון התצלומים של יד ושם, 436/37)

סיפר אלדר: "אחרי הפלגה ארוכה מאוד עברנו את גיברלטר והגענו להמבורג. בהמבורג הורידו אותנו חיילים אנגלים בכוח. הורו לנו להתנגד, ואכן התנגדנו ככל שיכולנו, אבל הורידו אותנו אל משאיות." גם מאיר הבר, שורד השואה מפולין, עבר חוויה דומה על האונייה: "המון אנשים הקיאו והיה קשה מאוד. בהמבורג היה אותו דבר, לא רצינו לרדת בשום אופן. אז לא הייתה להם ברירה, והם הורידו אותנו בכוח אחד-אחד."

המעפילים הועברו למחנות בתנאי מחיה גרועים, אך בסוף 1947, לקראת החורף, העלו אותם הבריטים על משאיות צבאיות ורכבות שנועדו להעבירם למחנות אחרים. חיילים חמושים וסורגים הוצבו במשאיות וברכבות למניעת בריחות, אך עקב מחאת המעפילים סולקו השומרים והסורגים. סיפר שורד השואה ישראל שפיצר: "היה לנו כמה קילו של גיר צבעוני, אז על כל רכבת שנכנסה כתבנו בגיר "אקסודוס – יציאת אירופה 47". את כל הרכבות מילאנו עם התעמולה הזאת."

על קירות הקרונות כתבו השורדים: "הלאה בווין [שר החוץ הבריטי]!" ו"בווין שווה להיטלר". בנובמבר 1947 הגיעו כ-2,300 מעפילים למחנה קארל פון מילר בצפון העיר אמדן (Emden), לשעבר מחנה של הוורמאכט, הצבא הגרמני. למעפילים לא היה ברור אם היה זה מחנה מעצר; הם יכלו לצאת משם, אך לא לעזוב את גרמניה, בוודאי שלא לכיוון ארץ ישראל.

המעפילים כינו את המחנה "מחנה אקסודוס". הם נאלצו להצטופף וחלקם ישנו שניים במיטה אחת. סיפר גרשון וולקוביץ: "היה קר מאוד באמדן, היו לנו את הבגדים שקיבלנו מאונרר"א וקיבלנו סיגריות." עם זאת, בנייני האבן היו מחוממים והמעפילים לא סבלו מרעב. סיפר מרדכי אלדר: "בניינים, חדרים, מוחזקים היטב עם תנאים בהחלט מתקבלים על הדעת, וזהו, שם התחלנו פשוט חיים חדשים."

המעפילים יכלו לצאת מהמחנה ולנסוע בסביבה. הם יצרו קשרי ידידות ומסחר עם גרמנים בני הסביבה. שפיצר סייר בעיר אמדן, בה היו לפני השואה כ-700 יהודים. מאות מהם ברחו בשנותיו הראשונות של השלטון הנאצי, השאר נרצחו, ורק 13 מהם שרדו את השואה. סיפר שפיצר: "האנגלים שמרו עלינו כביכול, אבל זאת הייתה שמירה מאוד חלשה. נסעתי גם ללנדסברג לראות חברים וחזרתי. הסתובבנו בעיר, ובאמדן ראיתי בית קברות יהודי." על בית הקברות הזה סיפר יצחק גנוז (גנוזוביץ):

סיפרו לנו שישנה [בעיר אמדן] איזו משפחה אחת, או שתיים, משפחות יהודיות. ... נקלעתי שם לבית הקברות, לאחר שנער אחד מהקבוצה שלי נפטר מדלקת קרום המוח, וערכנו לו הלוויה בבית הקברות העתיק הזה. ראיתי את המצבות הישנות...

מתוך עניין הלכתי לשם והעתקתי את הכיתוב שהיה על מספר מצבות. היו שם מצבות של חיילים יהודיים שנפלו בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. אך לדאבוני, הדפים נאבדו לי אחר כך בדרכים. (0.3/12269)

במחנה הקימו המעפילים מעין קיבוץ בשם "הבוקע", בו ביקשו להכשיר את עצמם לחיים חלוציים בארץ ישראל. הם חינכו את הנוער, הקנו הכשרה מקצועית, לימדו עברית ואף הדפיסו עיתון. צעירים וצעירות מהמחנה התאמנו בחשאי אימונים צבאיים בסיוע ארגון ההגנה. מרדכי אלדר למד נגרות לצד אימון צבאי שהעבירו שליחים מישראל. הוא נשלח לקורס מורי אימון גופני. "תמיד נמשכתי לאימון גופני למרות שהייתי בבית עם פאות," סיפר. מהקורס חזר לקיבוץ והוטל עליו להעביר התעמלות בוקר ואימון כושר, כחלק מאימון קדם-צבאי. שליחים מהארץ אימנו את העקורים באקדח וכן בשדאות ובהתנהגות בשדה.

אך לא כולם חוו את החיים במחנה אמדן בצורה כזאת. סיפר יוליאן גלעד:

לרוב המעפילים היו מחולקים לתנועות. היו שם מהשומר הצעיר, דרור, גורדוניה, מזרחי ובית"ר. הם ארגנו פעולות משלהם. היינו אנשים פרטיים, לא בשום מסגרת, ועשינו מה שרצינו, וזה הכי טוב, כלומר לא עשו לנו שטיפת מוח מפלגתית. רצינו לצאת מהמחנה ולהתחיל בחיים נורמליים. זה הכל. כי היה לנו מספיק מחנות ומספיק גירוש ובריחה.

לא רקדנו הורה, ולא שרנו שירים פטריוטיים, בשביל זה היו תנועות נוער, והם טיפלו בהם שם. כל תנועה טיפלה, היו לה מדריכים משלה. כל יום היו באים שליחים כל מיני מדריכים מכל מיני תנועות, וניסו לעשות ציד נפשות, בפטיזם. אבל היינו שרופים מהעבר שלנו והתייחסנו לכל העסק הזה בבוז גמור. לא רצינו להתעסק עם תנועות פוליטיות. (O.3/11748)

הבריטים סיפקו למעפילים אישורי כניסה לארץ ישראל, לפי מכסות שנקבעו בספר הלבן, אבל ההגנה זייפה תעודות זהות של ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל. בנוסף, כשבעל אישור כניסה הגיע לארץ ישראל, הבריחה ההגנה את האישור שלו בחזרה לאמדן והשתמשה בו שוב כדי להעלות מעפיל אחר. על אחת היציאות להעפלה סיפר ישראל שפיצר: "האנגלים יצאו משבת אחר הצהריים עד יום שני בבוקר. הם היו בחופשה של סוף שבוע. במוצאי שבת באו כמה אמבולנסים צבאיים כביכול, העמיסו יהודים שלנו ולקחו אותם [להעפלה לארץ ישראל]."

על פי התקנות הבריטיות, עולה עם אישור עלייה חוקי לארץ ישראל יכול היה להביא איתו בן או בת זוג. לכן התקיימו באמדן חתונות פיקטיביות רבות – אם כי לא כל הזוגות היו פיקטיביים. רבים מהצעירים שנישאו במחנה אמדן היו ללא קרובים שילוו אותם לחופה; כל קרוביהם נרצחו בשואה, והצעירים הנישאים היו לבד בעולם. סיפרה הלה גולצר:

הייתה חתונה של ארבעה זוגות, ולאף אחד לא היו קרובים. לא לי ולא למישו [בעלה] היו קרובים וגם לא לאף אחד מהזוגות. מישו ואני החלטנו שאנחנו באים לארץ נשואים.

קיבלנו דברים מאונרר"א. קיבלתי כל חודש סוכר, שוקולד, שמן וסיגריות. הגדולים עשו חישוב, שאם לא נאכל את הסוכר שעוד כמה אנשים קיבלו, נמכור אותו ואת הסיגריות, נוכל לקבל פרה. את הפרה הזאת הם יהרגו, אלה שידעו לעשות את זה, הם יעשו בשר, וככה נוכל לעשות את החתונה, כי אחרת איך נעשה חתונה?

הבנות המבוגרות עשו עוגות, הבחורים הכינו בשר והייתה חתונה מאוד יפה. הייתה שם אישה שהייתה לה שמלה מאוד יפה, אמנם לא לבנה אבל יפה, והיא נתנה לי ללבוש את השמלה הזאת מתחת לחופה.

למרות גילם הצעיר, היו הלה ומישו נחושים בדעתם להתחיל חיים חדשים. כשנישאה, היתה הלה בת 17 ובעלה מישו בן 21.

בתשעת חודשי קיומו של המחנה נולדו בו עשרות תינוקות. הנשים ילדו בבית יולדות בעיר הסמוכה אאוריך (Aurich), כי באמדן לא היו בית חולים או בית יולדות. להלה לא היתה קרובת משפחה ותיקה ומנוסה שתסביר לה את עובדות החיים; הוריה נרצחו בשואה, כמו הוריהם של רבים מהצעירים במחנה, שניטל עליהם להתחיל את חייהם הבוגרים לבד בעולם. סיפרה הלה: "הייתי מאוד נאיבית. הלכתי ללדת את הבן הבכור שלי, אבל אני לא ידעתי איך יולדים ילד. אני חשבתי שפותחים את הבטן, עד שמישהו אמר לי. זאת הייתה תקופה אחרת."

במחנה פעלו גן ילדים, בית ספר למסחר ואף קבוצת כדורגל שהתמודדה עם הקבוצה של המחנה הסמוך, זנגווארדן (Sengwarden). עם הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, הונף במחנה דגל ישראל. סיפר מרדכי אלדר:

את הכרזת המדינה שמענו כולנו בהיותנו באמדן. ביחד שמחנו, ארגנו חגיגות צנועות מאוד שהשליחים ארגנו. לא ידענו מה המשמעות של הדבר ולא ידענו בדיוק מה נעשה בארץ, היות ורדיו עוד לא היה נפוץ. באמדן הפיצו עיתון מקומי. הכינו אותנו לקראת עלייה לארץ, אבל אני לא חושב שסיפרו לנו מה בדיוק הולך – הקרבות והניצחונות והמפלות. (ארכיון יד ושם, O.3_11995)

סיפר גרשון וולקוביץ: "התחלנו לחפש איך לצאת לבוא ארצה. ... בפעם השנייה כבר הצלחנו להגיע לארץ, בהתחלת 1948, עוד לפני הכרזת המדינה. לפני כן עברנו אימונים במרסיי. הגעתי לכאן לארץ כבר בתור חייל מוכן. גם ידעתי עברית. הייתי כמעט בן שמונה-עשרה." (VT 11754)

גם יוסף וולוורט, שורד השואה מהונגריה, יצא מאמדן לכיוון ארץ ישראל. הוא עבר לצרפת עם עליה ב', קיבל הכשרה צבאית והכשרה בנשק באזור מרסיי וב-29 באפריל 1948 הגיע ארצה (יד ושם, עדות 0.314862).

עם סיום המנדט הבריטי ב-15 במאי 1948 הוסרו ההגבלות על המעפילים, אך הם התקשו להגיע למדינת ישראל בעיצומה של מלחמת העצמאות. מאיר הבר הגיע למרסיי, עלה על האונייה "קדמה" והגיע ארצה במאי 1948. מרדכי אלדר, שורד השואה מרומניה, הגיע לארץ כעבור כחודש. הוא לחם במלחמת העצמאות ונפצע, המשיך לשרת בצה"ל והגיע לדרגת אלוף משנה.

לאחר חודשים מעטים נסגר מחנה אמדן. חלק מתושביו עלו ארצה וחלקם הועברו למחנה העקורים ברגן-בלזן ולמחנות אחרים, שהיו תחנה בדרך לארץ ישראל. חלקם עברו לשוודיה ולארצות הברית. רוב יושבי מחנה אמדן שהו במחנות נוספים בגרמניה יותר משנה, עד שהגיעו לארץ.

קראו כאן עוד על מעפילי "אקסודוס" במחנות העקורים בגרמניה.