שורדי השואה שהקימו תיאטרון במחנה העקורים ברגן-בלזן – והחוקרת שהצילה את תצלומיהם

בחודשים הראשונים לאחר שחרורם ניסו שורדי השואה לעכל את מצבם. במשך שנים ראו את המוות לנגד עיניהם כמעט מדי יום. בשנות המאבק להישרדות לא התפנו לחשוב על החשש לגורל בני משפחותיהם, שכניהם ומכריהם. בשחרור לא היתה שמחה; הלם האובדן נחת עליהם.

מסוף 1945 החלו להתקבץ במחנה העקורים ברגן-בלזן עשרות אלפי ניצולי שואה. חלקם הבינו שאין להם בית לחזור אליו או משפחה להמשיך איתה את חייהם. מתוך האפר, האובדן והשכול, ניסו למצוא טעם לחייהם. חלקם מצאו אותו בתיאטרון. אחד מהם היה השחקן והבמאי בן ה-36, שורד השואה סמי פדר.

פדר היה במאי ושחקן עוד לפני המלחמה. הוא נולד בפולין אך גדל בגרמניה, שם היה חבר בארגון הנוער הציוני "בלאו וייס" ופעיל בתיאטרון יידיש. הוא כתב וביים סאטירות על היטלר, ולאחר עליית הנאצים לשלטון ברח לפולין, שם המשיך להעלות על הבמות מחזות אנטי-נאציים.

לאחר הפלישה הגרמנית נכלא פדר בגטו בדז'ין, וגם שם פעל בתיאטרון. בשנות השואה הועבר בין 12 מחנות ריכוז ולבסוף שוחרר במחנה הריכוז ברגן-בלזן.  

פדר שהה שנתיים במחנה העקורים ברגן-בלזן, ולקראת סוף 1945 הקים שם את "תיאטרון קצט", קיצור המילה "מחנה ריכוז" בגרמנית. פדר כינה את התיאטרון "אמנות האגרוף הקמוץ". ההופעה הראשונה היתה ב-10 בספטמבר 1945. אלפי צופים נדחסו באולם, הרבה מעבר לקיבולתו. סיפרה עדת ראיה:

השחקנים שיחקו עם דמעות ודם, בהקרבה עצמית ואהבה. הם לא היו צריכים להעמיד פנים: הם שיחקו את חייהם האמיתיים כפי שחיו אותם במחנות הנאציים, בגטאות, ביערות, נרדפים כמו כלבים משוטטים. זה היה יקום חדש, מציאות תיאטרונית חדשה. הם משכו אותי עמם אל עמק של דמעות, מוות, בוץ וחולי... ודקה לאחר מכן הם רוממו אותי אל תקוותיהם וחלומותיהם.

השחקנים, אסירים לשעבר, הציגו את המציאות שעדיין היתה טרייה בזיכרונם: הם ענדו טלאים צהובים, לבשו בגדי אסירים ושיחקו סצנות מהמחנות. "את האיפור על פנינו עיצבנו מאפר מגפרורים שרופים." ועם זאת, השחקנים לא שקעו בייאוש ובקורבנוּת. הם הדגישו את לחימתם, את התנגדותם ואת כוחם של הזיכרון וההנצחה. ביוזמתו של פדר, הם מתחו קו בין התרבות שאבדה בשואה לבין העתיד: לצד מחזות השואה, הם העלו גם מחזות יידיש קלאסיים. הקהל הראה את הערכתו בבדלי סיגריות, שהיו יקרי המציאות.

במחנה העקורים היה פדר בן זוגה של שורדת השואה סוניה בוצ'קובסקי-ליזרון. סוניה, ילידת לודז', שיחקה בתיאטרון של פדר ושרה בלהקה שלו עוד בגטו בדז'ין. משם גורשה למחנה אנאברג, תת-מחנה של גרוס-רוזן, ומשם למאוטהאוזן. גם במחנות אלה היתה שרה לחבריה למאסר. בינואר 1945 הועברה אל מחנה הריכוז ברגן-בלזן, שם שוחררה באפריל.

את הטקסטים למחזות שהעלה תיאטרון קצט, ליקטה סוניה מבית החולים שבמחנה. היא עברה בין מיטותיהם של ניצולי השואה המאושפזים, שמעה את סיפוריהם ושיריהם והעלתה אותם על הכתב לשם יצירת רפרטואר עבור התיאטרון החדש. היא נסעה על אופניים ברחבי מחנה העקורים, חיפשה בין אלפי השורדים אנשים בעלי כישורים מתאימים לשם הופעה בתיאטרון, גם כאלה שמעולם לא עלו על במה לפני כן, והזמינה אותם להשתתף בתיאטרון החדש. היא-עצמה שיחקה בתיאטרון, שרה ודקלמה שירים, בהם רבים ביידיש, וכך הנציחה אותם. בשנת 1946 פרסם פדר בספר את השירים שסייעה סוניה לאסוף, "זאמלונג פון קאצעט און געטא לידער": אוסף שירים מהמחנה ומהגטו.

"עד יוני 1947 העלה התאטרון שבע הצגות ועשרה מחזות מוזיקליים. הוא חזר והציג את ההצגות האלה עשרות פעמים לפני אלפי אנשים, תושבי המחנה, והופיע גם בבית החולים המקומי," מספרת ד"ר אלה פלורסהיים בספרה "תחיית המילים: תרבות היידיש במחנות העקורים" (ע' 189). "המאמצים הרבים שהשקיעו פדר וחברי קבוצתו בהעלאת המופעים לא נעלמו מעיני קהל הצופים בברגן-בלזן. ... בעיתון המחנה נכתב:

כל ההצגה היתה ברמה אמנותית ראויה. אם עוד נוסיף לכך (את המחשבה על) אילו חומרי גלם ובאילו קשיים היו צריכים הבמאי והלהקה להיאבק למען הדבר הקטן ביותר, רק אז נבין את גודלה של המתנה שהעניקה הלהקה לאוכלוסייה היהודית בברגן-בלזן."

בקיץ 1947 קיים תיאטרון קצט סיבוב הופעות במחנות עקורים ובמערב אירופה, ומספר חודשים לאחר מכן פורק.

סמי פדר וסוניה התיישבו בפריז, אך סוניה, שהיתה יוצאת בית בונדיסטי וחובבת יידיש, לא חלקה עם סמי את חזונו הציוני. היא פיתחה קריירה מוזיקלית ענפה, וכשהחליט סמי בשנת 1962 לעלות לישראל, נפרדו דרכיהם. סוניה הגיעה לניו יורק ושם המשיכה בקריירה המוזיקלית שלה. היא הופיעה בכל רחבי ארצות הברית וקנדה, ועד לאוסטרליה הגיעה. באלבומים שהקליטה בהמשך הקריירה שלה, שילבה שירים ששרה בתיאטרון קצט, ואל כל מקום שבו גרה והופיעה, לקחה עמה יצירות שיצרה בתיאטרון קצט – שירים וסיפורים.  

סמי נישא לדבורה שאותה הכיר בברגן-בלזן ועלה עמה לישראל. בישראל היה סמי עובד בבית דפוס. בשנת 2000 נפטר.

על תיאטרון קצט כתבה חוקרת התיאטרון ד"ר זלאטע נטע זרצקי:

החופש הפנימי הנסתר, הגבורה שבשתיקה, לשון המסכות הדו-משמעית, הדרמה-תרפיה המדויקת והאנושית, הדמויות הפרובוקטיביות שנועדו ליצירת קשר ישיר עם הקהל - כל אלה הם הירושה של התיאטרון קאצעט של סמי פדר.

באמצע שנות התשעים, כארבע שנים לפני פטירתו של סמי, ביקרה ד"ר זרצקי בביתם של סמי ודבורה. זרצקי קיבלה דוקטורט בשנת 1983 מהמכון לחקר האמנויות ליד האקדמיה של ברית המועצות ובדצמבר 1990, אחרי נפילת ברית המועצות, עלתה לארץ.

"סמי נתן לי הכל, מהרגע הראשון שהייתי בביתו," מספרת ד"ר זרצקי. "ספרים, תמונות שקשורות לתיאטרון."

איך הכל התחיל?

"אני ד"ר לתיאטרון עוד ממוסקבה. חקרתי תיאטרון בשואה וכך הגעתי אליו. הוא דיבר איתי בכאב רב. בשנת 2000, כשנפטר, הייתי מיד אצלו בבית. דבורה אמרה: מה שאת יכולה לקחת – תקחי."

"לא היה לי זמן. היה לי אוטו למטה. מה שיכולתי - לקחתי. אפילו לא ראיתי מה לקחתי. הצלתי את החומרים. אחר כך מיינתי בבית מה שקשור לתיאטרון והבאתי לארכיון התיאטרון על שם ישראל גור. סמי פדר היה גם עיתונאי בברגן-בלזן, בתור משוחרר. כל מה שהוא הספיק לאסוף, הבאתי ליד ושם. נושא המחקר והעניין שלי היה אמנות. לא ידעתי מה אספתי."

"ראיתי עוד דברים בביתה של דבורה, אבל לא יכולתי לקחת הכל. דבורה היתה שקועה באבלה, והיה עלי לצאת."

"לא היו להם ילדים."

זלאטע הצילה מאות תמונות של תיאטרון קצט ממחנה העקורים. היא מספרת שיש לה הקלטה של תיאטרון קצט, הקלטה שהוקלטה בשנת 1947. "קול של אמת," היא מכנה זאת. "אנשים שיחקו על הבמה את האמת של השואה."

למה נתנו דווקא לך?

"הייתי בקשר איתם קודם. פרסמתי מידע על סמי פדר בספרי הראשון בשנת 1997, אחרי שראיינתי אותו. פרסמתי עליו מידע בעיתונות הרוסית ברחבי העולם."

ד"ר זרצקי נתנה את התצלומים לארכיון יד ושם. ביקשתי את רשותה לפרסם חלק מהתצלומים. היא ענתה מיד, בלי להסס:

"בטח. חייבים! זה של כולנו."

קראו על התיאטרון במחנה העקורים ברגן-בלזן.