לאחר שצרפת נכנעה לגרמניה, ממשלת וישי בראשות מרשל אנרי פיליפ פטן (אשר משלה באזור הלא כבוש של דרום צרפת עד השתלטות הנאצים בחודש נובמבר 1942) שיתפה פעולה עם הגרמנים בגירוש היהודים. באחד משיאי הגירוש, ב-26 באוגוסט 1942, הוציא פייר-מרי תיאס, ההגמון של מונטובן, איגרת רועים (מכתב שהוא מעין פסק דתי נוצרי) המגנה את גירוש היהודים, כדוגמת עמיתו השכן הארכיהגמון סָלִייֵז' מטולוז. במכתב נכתב במפורש: "בפריז קיבלו עשרות אלפי יהודים יחס הגובל בברבריות לשמה. גם באזורים שלנו יש מחזות מטרידים: משפחות נעקרות ממקומן, לגברים ולנשים מתייחסים כאל חיות, הם נשלחים ליעדים בלתי ידועים, וסכנות גדולות מרחפות מעל ראשם. הנני משמיע בזה את קול המחאה של המצפון הנוצרי, ואני מצהיר כי כל בני האדם, בני הגזע הארי ומי שאינם בני גזע הארי, הם אחים מכיוון שברא אותם אותו האל וכי לכל בני האדם, ללא קשר לגזע או לדת, יש הזכות ליחס של כבוד מצד בני אדם ומדינות. לפיכך, האמצעים האנטישמיים האחרונים שהיינו עדים להם הם עלבון לכבוד האדם והפרה של הזכויות המקודשות ביותר של הפרט ושל המשפחה".
כדי שלמסר ההתנגדות התקיף שלו יהיה הד בציבור, היה חשוב להגמון תיאס להבטיח כי דבריו יוקראו מעל בימות הכנסיות הרבות שבהגמוניה שלו. לפיכך פנה למרי-רוז ז'ינסט, פעילה משכבר הימים בעבודה סוציאלית קתולית, וביקש ממנה לדאוג לכך שמכתבו יועתק ויופץ במהירות כך שיוקרא בכנסיות כבר ביום ראשון אשר חל לאחר מכן (30 באוגוסט 1942).
"קיבלתי עלי את המשימה בהתלהבות רבה", נזכרת ז'ינסט. היא יעצה להגמון שלא לשלוח את המכתב באמצעות הדואר פן יצנזרו רשויות וישי את תוכנו. תחת זאת היא הציעה לקחת את המכתב בעצמה, באופניים, ולמסור אותו לכל הכמרים ולכל קהילות ההגמוניה.
כדי לא לבזבז זמן יקר, יצאה ז'ינסט מוקדם בבוקר שלמחרת רכובה על אופניה לשליחות ארוכה שנועדה להקיף את כל הקהילות במחוזות טארן וגארון. היא עברה באופניה בעשרות ערים, כפרים ועיירות קטנות: ברסולס, לבסטיד-סן פייר, רייניס, וילברומייר, וָרֵן, אורגויל, נואיק, קמפסס, סָוֵון, פינָן ("שם הציע לי הכומר הנדיב הֶבְּרָר משקה וביסקוויטים"), לוויט, בומון דה לומָן – כל אלה במשך יומיים רצופים, מבוקר עד ערב.
כך קיבלו כל קהילות הגמוניית מונטובן את מכתב המחאה של ההגמון תיאס, והוא נקרא קבל עם ועדה מעל הבימות ביום ראשון האמור (למעט קהילה אחת אשר הכומר שלה היה ידוע כאוהד וישי). הד הצהרתו של תיאס זעזע את חומת ההגנה של ממסד וישי, ועל פי היסטוריונים רבים, היא סימנה נקודת מפנה בעמדה הקודמת, הפסיבית, של הכנסייה הקתולית כלפי ממשלת פטאן. ההצהרה גם הניעה את הצרפתים להעז ולהגן על יהודים מפני הגירושים.
תיאס התרשם עמוקות ממסירותה המיוחדת במינה של ז'ינסט והפקיד בידיה גם את המשימה למצוא מקלט ליהודים בני גילים שונים במוסדות דת באזור ולהמציא להם תעודות זהות מזויפות. ז'ינסט הצליחה להשיג פנקסי קיצוב יקרי ערך ממשרדים וממחסנים של הממשלה, נעזרה בפקידי ממשל אוהדים ושיתפה פעולה עם ארגונים יהודיים סודיים לחלוקת פנקסי הקיצוב הללו ליהודים במסתור.
לאחר המלחמה הסבירה ז'ינסט כי מעשי הגבורה שלה הם ביטוי לאמונתה הנוצרית:
"מאז שנות ילדותי הייתה [הנצרות] הגורם המעצב והמכוון של חיי – לפני המלחמה, בזמן המלחמה, בזמן הכיבוש ולאחריו, עד עצם היום הזה במעשיי השונים והרבים ובכל ימי חיי".
בשנת 1985, לאחר קבלת עדויות רבות על פועלה, העניק יד ושם למרי-רוז ז'ינסט את התואר חסידת אומות העולם וכעבור שנה, בביקור ביד ושם, שתלה עץ בשמה בשדרת חסידי אומות העולם. ההגמון תיאס זכה בתואר כמה שנים קודם לכן, בשנת 1969.
מאז תום המלחמה שמרה ז'ינסט מכל משמר על האופניים לזכר הימים הרי הגורל שהם שימשו בהם להפצת המסר. בעת האחרונה, בגיל שמונים ותשע, היא ביקשה להעביר את האופניים ההיסטוריים ליד ושם למשמרת נצח.
כך סייע גינוי חריף של גירוש יהודים מפי איש דת קתולי צרפתי רם מעלה – גינוי שכה חסר בימים ההם – להטות את דעת הקהל הצרפתית לטובת סיוע ליהודים. כל זה לא היה אפשרי בלעדי מרי-רוז ז'ינסט ואופניה הפשוטים.
אוסף החפצים , מוזיאון יד ושם
תרומת מרי רוז ז'ינסט, צרפת
