הקדמה
הבונד, הארגון הסוציאליסטי, היה לתנועה היהודית הגדולה בפולין ערב מלחמת העולם השנייה. הבונד נוסד בשלהי המאה ה-19 ברוסיה הצארית, ולאחר מלחמת העולם הראשונה עבר מרכזו לפולין. בשלב זה הייתה היידיש חלק אורגני מהבונד, והתקבלה כשפתו הטבעית באופן מובן מאליו. כתבה זו מבקשת להתמקד, במסגרת הנושא שלו הוקדש גיליון זה, דווקא בבונד הרוסי, בשנותיו הראשונות ובשנים שקדמו להקמתו. ההשפעות והמשמעות של אימוץ היידיש כשפת התנועה על תהליך התגבשות הבונד, הם מוקד עניינינו בכתבה.
קדם בונד - "קבוצת הסוציאל- דמוקרטים היהודים בוילנה"
הבונד (=איחוד), "הברית הכללית של הפועלים היהודים בליטא, פולין ורוסיה", נוסד בוילנה שבאימפריה הרוסית בשנת 1897. ווילנה, שזכתה לכינוי "ירושלים דליטא", הייתה בשנות ה-90 של המאה ה-19 מרכז אינטליגנציה שממנו הופצו חומרי תעמולה בלתי לגאליים לכל רחבי האימפריה. קבוצת הצעירים שעמדה מאחורי הפעילות הייתה קבוצה של יהודים אנרכיסטים, חברי "קבוצת הסוציאל-דמוקרטים היהודים בוילנה", ביניהם ארקדי קרמר, יוסף (ג'ון) מיל (מילל), יקותיאל לב (נח) פורטנוי ואחרים, אשר ראו עצמם כחלק מתנועת המהפכה הכלל-רוסית. את יסוד הבונד ליווה תהליך שהחל עוד לפני הקמתו ונמשך גם לאורך שנות קיומו. ראשית התהליך הייתה כמה שנים קודם לכן, עם תרגום העלון הסוציאליסטי הפולני "איך מוציא אדם את לחמו?" ליידיש והדפסתו בשנת 1887 במערב אירופה. היה זה, למעשה, העלון הראשון שתורגם ליידיש. עותקים ממנו הוברחו, בין השאר, גם לשטחי רוסיה, שם הועברו בין הסוציאליסטים בוילנה ועוררו עניין רב. הדרישה לחומר תעמולתי, הרצאות, ספרות ושירים ביידיש הלכה וגברה עם הגידול בתומכי התנועה.
"המצע החדש" - יידיש כפרגמטיזם
בליטא, וּוילנה, בתוכה, לא היו בתי חרושת גדולים, ולכן גם לא פרולטריון במובנו המודרני-מרקסיסטי. עד 1893 הכשירה התנועה דור של פועלים שהוכשרו להיות מהפכנים, ותפקידם העתידי היה לארגן את הפרולטריון בתוך רוסיה בבוא העת. נציגי הפועלים נבחרו והתקדמו בהיררכיה התנועתית על-פי התקדמותם בחוגי הלימוד הפנים-תנועתיים שבהם השתלמו. התנועה סיפקה לפועלים עולם בעל תרבות ולשון רוסיות, אידיאולוגיה חדשה להאמין בה וסדר חברתי פורץ דרך. ראשיה בנו דגם חברתי אליטיסטי שבו טופחה שכבת האינטליגנציה מקרב הפועלים. יתר על כן, רוב ראשי התנועה היו בני המעמד הבינוני שהתחנכו בבתי-ספר רוסיים, והשתייכו לאינטליגנציה היהודית הצעירה בליטא וברוסיה. רק מעטים מהם היו דוברי יידיש, עד כדי כך שנאמר על ארקדי קרמר, ראש התנועה, כי כאשר נשא את הרצאותיו ביידיש "הוא ניסה לדבר יידיש כפי שהעם מדבר, אבל חשב כי פירוש הדבר שעליו לשבץ בנאומיו [...] קללות".
נקודת מפנה חשובה החלה בשנת 1893, עם אימוץ "המצע החדש", שאדריכליו היו לב גוז'נסקי וארקדי קרמר. מצע זה שניסה להעמיד סדר עדיפויות חדש ב"קבוצת הסוציאל-דמוקרטים היהודים בוילנה". משלב זה קהל היעד היה מעמד הפועלים היהודי שלשונו יידיש, ואשר עבד בבתי המלאכה המקומיים. מעתה קודמו מי שהוכיחו את מסירותם ל"אגיטציה", כלומר, פועלים מקרב הפרולטריון היהודי המקומי שיתמסרו לאידיאולוגיית התנועה ויקדישו את מאמציהם לארגון חבריהם הפועלים. אלו שהתמסרו לאגיטציה נשלחו אל קורסי הלימוד התנועתיים. בנוסף, הוחלט כי ההרצאות במסגרת התנועה יינשאו ביידיש, כדי שקהל השומעים יעביר בקלות את הדברים לחברים נוספים, וכך תפסה היידיש את מקומה של השפה הרוסית, שהפכה לשנייה בחשיבותה. כמו כן, הוחלט כי יושם דגש על פרסום הולך וגדל של עלונים וספרים ביידיש, כדי להגיע אל קהל תומכים גדול יותר. המעבר מפנייה לאינטליגנציה הגבוהה, שרובה דיברה רוסית, לקהל פרולטרי במהותו, שרובו דיבר יידיש, הוא הגורם המשמעותי באימוץ היידיש כשפתו הרשמית של "הבונד".
משהתקבל "המצע החדש", הניחו כי רוב החומר יתורגם ליידיש, ובעצם יתבסס על חומר מיובא (כגון "איך מוציא אדם את לחמו?" המוזכר לעיל). בקרב מתנגדים עלו חששות מפני ההחלטות החדשות:
"התנועה כולה נמצאת בסכנה. האינטליגנטים מחדירים עכשיו את תכניתם החדשה המבוססת על עלונים ביידיש...! הם הורסים את כל התרבות בתנועה!"
המעבר ליידיש לא היה ברור מאליו עבור שכבת האינטליגנציה בתנועה, גם כעבור שנים. אסתר פרומקינה, חברת הבונד, טענה:
"מי יוכל לומר שהמוני הפועלים היהודים מטילים עצמם ספונטנית אל המאבק לעשות את לשון היידיש ללשון הוראה? מי יוכל לומר שהם נכונים לקורבנות שילדיהם יוכלו להתחנך ביידיש?"
חששות אלו שיקפו הבדלים בין שתי תפיסות עולם: תפיסה לאומית המחויבת לפוליטיקה יהודית לעומת תפיסה אינטרנציונליסטית המתכחשת לפוליטיקה זו. אימוץ היידיש כשפה הראשונה בקרב אנשי הקבוצה ולאחר מכן בארגון הבונד היה תהליך ארוך שהחל, כאמור, בשנת 1933 עם יישום "המצע החדש" והתמשך עד ערב מלחמת העולם הראשונה, אז הושלם התהליך בפועל, והיידיש הייתה לשפה הראשית שבה התנהלו הוועידות והקונגרסים של הבונד.
יידיש מעוררת לאומיות
בשלהי 1893, פרסם גוז'נסקי, מאדריכלי "המצע החדש", את "מכתב אל האגיטטורים", שבו טען כי התנועה בוילנה צריכה להיות יותר לאומית יהודית. ואכן, בוועידה שנערכה בוילנה בשנת 1894 אומץ הרעיון:
"הצהרנו לראשונה על עמדתנו בשאלה היהודית בלשון ברורה, בלא שום פסיקות המשתמעות לשתי פנים...; שהפועל היהודי סובל ברוסיה לא רק כפועל אלא גם כיהודי; [...] לפיכך בהכרח להיות שיתוף פעולה הדוק יותר עם ארגוני הפועלים היהודיים בערים אחרות"
בשנת 1894 כתב קרמר את המסה "על האגיטציה", ובה גרס כי מאבק הפועלים על זכויותיהם הבסיסיות יביא בהכרח לדיכוי ולעימות מהפכני עם השלטונות. באותה שנה גברו הקולות שביקשו לשים את דגשי התנועה באופן שווה על לאומיות ועל סוציאליזם. לדעת בעלי גישה זו, המצב הפוליטי-חברתי של יהודי רוסיה לא אפשר יצירת מפלגה פרולטרית יהודית עצמאית. הם חששו מפני פרעות עתידיות ביהודים, שיצריכו אחדות לאומית כדי שניתן יהיה להעמיד מערך הגנה עצמית בעת צרה. אולם ראשי התנועה בוילנה ראו זאת כדרישה שאינה מרקסיסטית. באחד במאי 1895 נשא יולי מרטוב, מקבוצת האנרכיסטים היהודים וממובילי המהפכה, נאום שמרכזו עניין המאבק הפוליטי היהודי-לאומי:
"מאחר שאת תנועת מעמד הפועלים היהודי שמנו במקום השני, התייחסנו בזלזול אל מצבו הממשי, ודבר זה התבטא בכך שעבודתנו התנהלה בלשון הרוסית; החיים אילצו אותנו לשנות את הטקטיקה שלנו, ונדמה שהגורם העיקרי היה, כי בעודנו תולים כל תקוותינו בתנועה הכלל-רוסית, מבלי משים העלינו את התנועה היהודית לגובה כזה שאליו תנועת הפועלים הרוסית טרם הגיעה... משהעמדנו במרכז הפרוגרמה שלנו את התנועה ההמונית, חייבים היינו להתאים את הפרופוגנדה והאגיטציה שלנו אל ההמונים הווי אומר, לעשותן יהודיות יותר"
בבסיס דבריו עמדה ההנחה כי הפרולטריון אינו יכול להיות אדיש לסבלו של מעמד מסוים, אחרת לא יוכל להילחם למען מעמד אחר, ולכן התעוררות תודעה מעמדית תביא בהכרח להתעוררות תודעה לאומית. מכאן, שהקמת ארגון עצמאי לפרולטריון היהודי אינה עומדת בסתירה לאינטרנציונליזם ולערכיו. בתוך כך יצא כנגד הבורגנות היהודית, וביניהם אנשי התנועה הציונית, שהייתה בעיניו "העלובה והנחותה בעולם כולו". ואכן, באותה שנה הוחלט להוציא עיתון ביידיש המשותף לכל הארגונים הסוציאליסטיים היהודיים בצפון-מערב רוסיה.
אימוץ היידיש הוביל גם לשינויים מבניים בתנועה: חברים שהיו בעברם תלמידי ישיבה והיידיש הייתה שגורה בפיהם, קודמו לעמדות מפתח והיו אחראים להפקת חומרי תעמולה ביידיש. בשנת 1895 הם הופקדו על ניהול "ועדת הז'רגון" של התנועה, ותפקידם היה לפתח ולהפיץ פרסומים ביידיש, לגאליים ובלתי-לגאליים, כספרות פופולרית, ספרות יפה, מדע ופוליטיקה. "ועדת הז'רגון" קידמה את יצירותיהם של י.ל. פרץ ודוד פינסקי, וכך מצאו עצמן ספרות היידיש ופוליטיקת הפרולטריון היהודי באותה הדרך. יש לציין שגם בקרב חברי ועדת הז'רגון היו מי שראו את היידיש ואת "הספרות היהודית החדשה כראות אמצעי תעמולה גרידא; כשהיא לעצמה לא היה לה כל ערך ביניהם".
מקבוצה בתנועה הכלל-רוסית לארגון אוטונומי
לטענת ההיסטוריון יונתן פרנקל, ייסוד תנועה סוציאליסטית ששפתה הראשונה היא יידיש בשטחי תחום המושב אינו אירוע יוצא דופן או מפתיע. תנועות דומות זכו להצלחה בערים גדולות בעולם המערבי שבהן התיישבו מהגרים דוברי יידיש. למרות זאת, ולמרות שתנועת הסוציאל-דמוקרטים בוילנה ראתה לנכון לייבא חומר ביידיש מארצות אחרות, אין בזה די כדי להסביר את השתנות התנועה ללאומית יותר. תנועת "חיבת ציון" הייתה בין הגורמים המשפיעים על רעיון העצמאות הפרולטרית לשם הגנה עצמית בעת צרה, כפי שפורט לעיל. לאמיתו של דבר, למרות שראו בתנועה הציונית איום, קבוצת הסוציאל-דמוקרטים הושפעה מרעיונותיה, ובין השאר היא שבלמה "במידה מסוימת את הבגידה הלאומית של האינטליגנציה... [עד אז] ביקשו בני האינטליגנציה ישועה איש לנפשו באמצעות בריחה מההמונים היהודים להשכלה גבוהה". אך גם השפעתה של "חיבת ציון" אינה הסבר מספק להתעוררות הלאומית, ולו מפני העובדה שזו כבר הייתה קיימת עשור שנים. לדעת פרנקל, הסיבה המשמעותית לשינויים במצע הקבוצה הייתה השינויים הפרסונליים בתוכה.
ייסוד הבונד
ארקדי קרמר, מנהיג התנועה טרם קונגרס ייסוד הבונד, העדיף להניח לה לצמוח באופן אורגני כאגודה בלתי-פורמלית, המתאגדת סביב אינטרסים משותפים. לדעת פרנקל, קרמר התמהמה להכריז על התנועה כארגון עצמאי משתי סיבות עיקריות: האחת, הצורך להקיף רבדים גדולים יותר של הפרולטריון היהודי - לשם כך יצאו שליחי התנועה לערים בעלות ריכוז פרולטרי ברוסיה ובפולין. בלב הסיבה השנייה עמד החשש שמפלגה פרטיקולרית תתקשה לפעול לבדה, ולכן יש לפעול כקבוצה אוטונומית בתוך המפלגה הכלל-רוסית – לשם כך קיימו מגעים להקמת מפלגה סוציאל-דמוקרטית מאוחדת ופעילות משותפת לקראת מהפכה כלל-רוסית.
ככל שעבר הזמן החלו לחצים מבית ומחוץ לאיחוד התנועה באופן רשמי. במאמר המערכת בגיליון הראשון של ה"דער יידישער ארבייטער" (דצמבר 1896), שיאומץ מאוחר יותר כעיתונו הרשמי של הבונד, נטען כי הדרישה העצומה לתעמולה וספרות ביידיש מעיד על הצורך בארגון אחד שייצג את הפרולטריון היהודי. מתוך התנועה הכלל-רוסית עלו טענות שלא ניתן יהיה לייצג את הקבוצה היהודית אם היא אינה מאוחדת בינה לבין עצמה. קרמר חשש מניסיון התערבות של גורמים חיצוניים בענייני הפנים של התנועה, ומעמדה לא בטוחה, במידה ותתאחד עם התנועה הכלל-הרוסית, בקונגרס ייסוד המפלגה הרוסית. לפיכך הוחלט לקיים בוילנה בספטמבר 1897 את קונגרס ייסוד הבונד. נציגי התנועה הגיעו אל הקונגרס מוילנה, ורשה, ביאליסטוק ועוד. השם שהתקבל בקונגרס - "אגודת הפועלים היהודית הכללית ברוסיה ובפולין" – הכיל בתוכו, באופן ברור, את המטרה המוכרזת של הבונד - ארגון הפרולטריון ששפתו יידיש ברוסיה ובפולין. לאחר מכן יכול היה הבונד להתפנות ליוזמה המשותפת לקיום הקונגרס לייסוד המפלגה הרוסית במרץ 1898. הבונד ראה בה את יישום "המצע החדש" שעל פיו תתקיים תנועה יהודית אוטונומית מהפכנית בתוך מסגרת כלל-רוסית אינטרנציונליסטית. עד כדי כך חלקו היה רב, ששמה הראשון של המפלגה, רוסיסקאיה, הוצע על-ידי הבונד והתקבל (מאוחר יותר הוחלף).
יידיש כתרבות לאומית – חזונו של חיים ז'יטלובסקי
ביולי 1898 נאסרו חלק גדול מראשי הבונד, ביניהם ארקדי קרמר. במקומו תפס את ראשות הבונד ג'ון מיל, שביקש במשך שנים להקים מפלגה יהודית הדוגלת בלאומיות ובסוציאליזם במידה שווה. זמן קצר לאחר המינוי החדש הופץ הגיליון השישי של "דער יידישער ארבייטער" (מרס 1899), העיתון הראשון של הבונד, בעריכתו של מיל. בין המאמרים היה מאמרו התקדימי המהפכני של בן-אהוד, שמו הספרותי של הפובליציסט חיים ז'יטלובסקי, "ציונות או סוציאליזם". מאמר זה היה אחד מתוך ארבעה שבו עלו לדיון ההבדלים בין התפיסות. במאמר זה הגדיר את הציונות כ"תנועה של הבורגנות היהודית" המטעה באידיאליזם אוטופי, ולכן לא תיתכן לעולם השלמה בינה לבין הסוציאליזם. נוסף על כך, הוא טען כי יש תרבות לאומית לעם הדובר יידיש, כלומר, לפרולטריון היהודי, ויש לפתח אותה כחלק מהתפתחות ציביליזציונית של העם. כמו כן טען כי צריך לייסד תנועה סוציאליסטית יהודית כלל-עולמית, ויש להקים אוניברסיטאות ובתי-ספר חילוניים ביידיש בכל מקום שבו קיים ריכוז דובר יידיש. למאמר צורפה הערת מערכת שבה מובאת הסתייגות אך לא התנערות. למעלה מכך, עניין העמידה והלחימה על זכויות לאומיות כפי שז'יטלובסקי ביקש, התקבל כהנחת יסוד ברורה מאליה:
"[המאמר] מבטא לא את השקפתנו אלא את השקפת המחבר. אנו מחזיקים בתוקף בעקרון הגורס כי יש להעניק לכל העמים – כולל לעם היהודי – זכויות פוליטיות, כלכליות, ולאומיות שוות. יתר-על-כן, אנו לוחמים למען המטרה הזאת. אבל כלום עתידה הלשון העממית היהודית, הז'רגון, להתפתח ללשונה של תרבות ייחודית;... [כלום יתפתחו] ספרות יהודית מיוחדת ומדע יהודי מיוחד... גימנסיות יהודיות, אוניברסיטאות יהודיות ובתי-ספר יהודיים אחרים; כלום נחוץ לכונן קשר בין הפועלים היהודים בארצות שונות... לכל השאלות הללו קשה עדיין לתת תשובה חד משמעית"
גיליון זה התקבל בהתלהבות אצל פעילי הבונד ברחבי העולם, מלבד בפולין וברוסיה, שבהן היו חברים בעלי השקפה אינטרנציונליסטית. אך בקונגרס הרביעי של הבונד, בביאליסטוק באפריל 1901, התקבלו החלטות מהפכניות תקדימיות בריש גליי שמטרתן הייתה להילחם למען אוטונומיה לאומית יהודית באופן רשמי. הייתה זו הצלחת דרכו של מיל, שאליו חבַר יקותיאל פורטנוי, שהצליח לברוח ממאסרו מסיביר. החלטות אלו הושפעו גם מהתנועה הציונית ומן ההשלכות של פרשת דרייפוס, שתבעו עצירה של ההתבוללות הסוציאליסטית והצגת פתרון לאומי לשאלה היהודית. חלק מנוסח ההחלטה היה:
"הקונגרס מכיר בכך שהמצע הסוציאל-דמוקרטי מגנה לא רק דיכוי של מעמד אחד על-ידי מעמד שני; לא רק דיכוי של אזרחים בידי הממשלה; אלא גם דיכוי של לאום אחד על-ידי לאום שני, ודחיקת לשון אחת מפני לשון שניה "
לאחר הקונגרס החלו להישמע קריאות לגיוס תומכים מקרב האינטליגנציה הלאומית של הציונים. בכך נסדקה הטענה כי הבורגנים היהודים, ביניהם הציונים, אדישים מבחינה פוליטית לכן יש להתעלם מהם.
סיכום
מאז הצהרתו של הבונד על עצמו כתנועה אוטונומית בשנת 1897, התפתחו האינטרסים הפוליטיים שלו לכיוונים סוציאל-דמוקרטיים ומרקסיסטיים יותר. בעוד שקרמר ניסה לטשטש זאת, פורטנוי הציגם באופן חד-משמעי, והאמין כי לאור המשברים שהתפתחו ברוסיה רק בונד חזק, בעל ביטחון עצמי וקו אידיאולוגי פוליטי ברור, יוכל לשרוד. לסיכום, הבונד עבר תהליך הדרגתי שבא לידי ביטוי בכמה אופנים: מקבוצת אליטות מקרב האינטליגנציה למפלגת פועלים פוליטית; מגיבוש רעיונות פילוסופיים לייסוד מערכת תוססת של חינוך והסברה עבור הפרולטריון היהודי; מתפיסה "אינטרנציונלית" סוציאליסטית קולקטביסטית (כוללנית) לתפיסה "נציונלית" (לאומית) פרולטרית; מארגון אוטונומי בתנועה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית למפלגה הדורשת אוטונומיה תרבותית-לאומית ברוסיה; מיידיש כשפת ברירת מחדל לפרסום פרופגנדה בקרב ההמון היהודי ליידיש, המייצגת לא רק שפה, כי אם תרבות עשירה ומגוונת של הלאום היהודי. המעבר ליידיש, כשפת המהפכה המרכזית, סימל יותר מכל את המעבר מתנועת אליטות למפלגת המונים.
הקבוצה הגרעינית בוילנה נחשפה לזרמים שונים וסותרים ונקרעה בתוכה; מרעיון פתרון השאלה היהודית של "חובבי ציון", דרך המודלים שהציע הפרולטריון היהודי בבירות העולם המערבי (לונדון וניו יורק), ועד הלאומיות שפיתחה התנועה הסוציאליסטית הפולנית (פפ"ס). הבונד ניסה להתפשר בין עקרון הנאמנות לפרולטריון העולמי, לבין השמירה על האינטרסים הייחודיים של הפרולטריון היהודי. העובדה כי הפרגמטיות בבונדיזם גברה על התיאוריה שמרה את הבונד מאוחד לאורך השנים. ולדימיר מדם, מהוגי הדעות המרכזיים של הבונד, אמר מאוחר יותר בשנת 1916:
"רק המתים נעשים מאובנים, אנשים חיים מתאימים את עצמם אל דרישות החיים. נקודת המוצא נשארת זו הישנה; המסקנות יכולות להיות חדשות".
![עמוד השער של הגיליון התשיעי של עיתון הבונד הראשון, "דער אידישער ארבייטער" [הפועל היהודי], שיצא לאור בשנת 1900.](https://www.yadvashem.org/sites/default/files/styles/side_image/public/picture6b.jpg?itok=vFEVryqa "עמוד השער של הגיליון התשיעי של עיתון הבונד הראשון, "דער אידישער ארבייטער" [הפועל היהודי], שיצא לאור בשנת 1900.")
![עמוד השער של הגיליון התשיעי של עיתון הבונד הראשון, "דער אידישער ארבייטער" [הפועל היהודי], שיצא לאור בשנת 1900.](https://www.yadvashem.org/sites/default/files/picture6b.jpg "עמוד השער של הגיליון התשיעי של עיתון הבונד הראשון, "דער אידישער ארבייטער" [הפועל היהודי], שיצא לאור בשנת 1900.")
