כל יהודי בצרפת מבין בבירור, שהצעד היחיד שיבטיח את הצלת העם היהודי טמון בלחימה גברית, לחיים ולמוות, בינינו ובין ההיטלריסטים, ושרק היא בלבד תבטיח הצלת העם היהודי. [...] עלינו ליצור עוד ועוד פלוגות של המחתרת הקומוניסטית, נתקיף את האויב באשר יימצא; נמרר את חייו; נהרוס את דרכי התחבורה שלו ונשבית את מכונת המלחמה שלו. נשתתף בלחימה היומיומית שמובילה להתקוממות הלאומית.
(קולנו, מאי יוני 1943)
דומה כי הקריאה לצאת ללחימה במאבק מזוין כנגד הגרמנים, כפי שהתפרסמה בקולנו באביב 1943, אחד הביטאונים של המחתרת הקומוניסטית היהודית, מעניינת במיוחד; היא מציגה מורכבות של זהות יהודית, לפחות מהפן הקומוניסטי. לכאורה היינו מצפים כי השיח הקומוניסטי יהיה אוניברסלי, כזה העוסק במטרות ההתנגדות הכללית. אולם הטקסט הקצר שלפנינו, קורא ללחימה כדי "להבטיח את הצלת העם היהודי"וליטול חלק בהתנגדות כחלק מהתקוממות לאומית. נראה כיהפן היהודי המודגש הושפע מהידיעות שהגיעו מפולין, על קורות המרד בגטו ורשה. ובכל זאת, מהן הנסיבות שהובילו את הקומוניסטים לשיח יהודי? מאלו קבוצות יהודיות הגיעו הלוחמים? מה היה אופייה של אותה התנגדות? בסקירה ההיסטורית הקצרה שלפניכם, אבקש לנסות לענות על שאלות אלה, ולהציג את המקרה המורכב של ההתנגדות היהודית בתוך תנועת הרזיסטנס (Résistance) בצרפת.
ככלל, בבואנו לדון בפעולות הרזיסטנס, ובפרט בתנועות המחתרת היהודית, קשה להפריד בין פעולות הצלה לבין פעולות התנגדות. בניגוד למזרח אירופה, שם תנועות המחתרת הפרידו לרוב בין פעולות הצלה לבין התנגדות, למעט מקרים בודדים (דוגמת מחנה המשפחות של האחים ביילסקי), הרי שבצרפת תפישת ההתנגדות היהודית היתה שונה. קבוצות המחתרת היהודית פעלו קודם כל להצלה, מתוך תפישה שהתנגדות יהודית צריכה לפני הכל להגן על חיי יהודים. זולת הקומוניסטים היהודים, אשר הוראות הפעולה שלהם התקבלו ממוסקבה ופעולות ההתנגדות האמיצות שביצעו כוונו לרוב נגד מטרות גרמניות, הרי שרוב הקבוצות היהודיות ברזיסטנס פעלו למען מטרות יהודיות.
***
במאי 1940 נכנעה צרפת לכיבוש גרמני אחר קרב מהיר וקצר. חודש לאחר מכן חולקה צרפת לשניים; הצפון, "האזור הכבוש", היה נתון תחת שלטון צבאי גרמני ואילו הדרום, "האזור החופשי", היה תחת שליטתה של ממשלת וישי, ברשות המרשל פטן, גיבור מלחמת העולם הראשונה. מטבע הדברים, ההחרפה בחקיקה ובמדיניות האנטי-יהודית באה לידי ביטוי בצפון בעיקר, וכוונה תחילה כנגד יהודים זרים, אלה שאינם יזראליטים - יהודים בני דת משה אזרחי צרפת הוותיקים. מדיניות זו הגבירה את המתח הפנימי שבין הקבוצות היהודיות, והיו לה השפעות מרחיקות לכת. בעקבות הידרדרות המצב באזור הכבוש, יהודים רבים ברחו לדרום בתקווה למצוא שם מסתור. אולם מנובמבר 1942 הוחל הכיבוש הגרמני גם על האזור החופשי, ומצב היהודים החמיר. עוד קודם לכן, באביב 1942, גורשו יהודים מצרפת אל מחנות ההשמדה במזרח אירופה, בתחילה מדרנסי שליד פריז, אחר-כך משאר מחנות המעצר באזור הכבוש, והקיץ 1942 גורשו יהודים גם ממחנות המעצר בדרום. בשלב זה נעצרו וגורשו יהודים זרים וותיקים. הגירושים נעשו בעזרת הרשויות הצרפתיות, המשטרה וממשלת וישי. העדויות ומראות הזוועה של המעצרים והגירושים הגיעו לציבור הצרפתי והתקבלו בזעזוע, ותגובתו איפשרה את הרחבת פעולות הרזיסטנס.
תנועת הרזיסטנס, תנועת ההתנגדות בצרפת, נולדה כתגובת נגד לכיבוש הגרמני בשנת 19400. בראשיתה, עיקר פעולתה היה הפצת עיתונים מחתרתיים. משנת 1941 צמחה המחתרת בצרפת למימדים רחבים והפכה לתופעה, שניתן לחלקה לארבעה שלבים: כניסתה של ברית-המועצות למלחמה ביוני 1941 וירידת הקומוניסטים למחתרת; קשריה הישירים של התנועה הקומוניסטית עם תנועת 'צרפת החופשית' ; כיבוש הדרום על-ידי הגרמנים; וצו 'שירות עבודות כפייה' ברייך של צרפתים שאינם יהודים, אשר התקבל בזעם בקרב הציבור הצרפתי .
***
תנועת ההתנגדות בצפון – האזור הכבוש
אופיים השונה של השלטונות בצפון ובדרום השפיע על פעילות ההתנגדות היהודית בשני האזורים. ככלל, עד שנת 1942 ארגוני הצלה שונים עסקו בפעילות מחתרתית שהתמקדה בסיוע לפליטים, בהסתרה ובהברחה, לרוב של ילדים, לדרום צרפת. אחד הארגונים הבולטים שהוקם בעקבות כיבוש על-ידי יהודים מהגרים, פעל בפריז, ברחוב אמלו, ומכאן שמו. מטרתו של רחוב אמלו היתה לסייע למהגרים, ובאופן יחסי עמדו לרשותו משאבים בשל קשריו עם אוז'יף, הארגון הרשמי של יהודי צרפת שהוכר על-ידי השלטון. 'רחוב אמלו' היטיב להבין את חומרת המצב ובפרט את זה של המהגרים. הארגון הסתגל למצב החדש במהירות ופעל באופן בלתי פורמלי. מאמציו התרכזו בעזרה סוציאלית, במטבחי תמחוי ובמרפאות. אך הוא נמנע מלפעול במחתרת מחשש לפגיעה בעבודתו העיקרית. מדיניותו היתה לסייע לכל יהודי שפנה, לרבות עזרה כספית, מבלי להערים בשאלות ביורוקרטיות (בניגוד לארגונים אחרים ובראשם אוז'יף). בעקבות האקציות בקיץ 1942 ואיומי מאסר על ראשי הארגון, נסגרו המשרדים ברחוב אמלו. באותם חודשים זכו אנשיו לתעודות מאוז'יף, וכך התאפשרה פעולתו העתידית של הארגון; הארגון שפעל עד כה באופן חצי לגאלי, שינה את אופי פעולתו והיה למחתרתי. לאחר שהחלו הגירושים למזרח, התמיכה הכספית ומעמדו הרשמי של אוז'יף העניקו ל'רחוב אמלו' כלים להברחת כלואים מהמחנות והעברתם דרומה בעזרת תעודות מזויפות.
עם הרעת המצב, ילדים רבים הופקדו בבתי ילדים ובתי יתומים שעמדו לרשות אוז'יף בפריז וסביבותיה. 400 המיטות שעמדו לרשות הארגון לא הספיקו להמוני הילדים שנותרו ללא טיפול והשגחה בעקבות האקציות שנערכו בפריז ביולי 1942; היו ילדים שהצליחו לחמוק בשעת האקציות, חלקם שוחררו מדרנסי, ואחרים הסתתרו אצל בני משפחה, חברים או סתם שכנים ועוברי אורח שכבר לא יכלו להחזיק בהם. נוצר מצב אבסורדי; מאחר שהרשויות הגרמניות חיכו להוראות מברלין בכל הקשור לטיפול בילדים, ביקש אוז'יף שהילדים יועברו לחסותו. למרות הצורך העז במסגרות לילדים, מעונות הארגון לא יכלו להוות פתרון עבור הילדים מאחר שאוז'יף ניהל רשימות של הילדים ואלה נחשפו בפני הגרמנים. קושי גדול התגלה מול 'הילדים החסומים' – 200 ילדים ששוחררו על-ידי הס"ד מדרנסי לבקשת אוז'יף, וסכנת גירוש ריחפה על ראשם. כך מצאו עצמם ארגונים כגון אוז"ה, 'סולידריות' ו'רחוב אמלו' בפני משימה חדשה. למעלה מאלף ילדים הועברו למסגרות לא יהודיות, משפחות או מוסדות. ה'תנועה הלאומית נגד גזענות', שחבריה היו קומוניסטים פרוטסטנטים וקתולים, לקחה חלק מרכזי בהצלת הילדים. לרוב הוצאו הילדים ממעונות אוז'יף על-ידי אישה לא יהודיה שהשגיחה עליהם ימים מספר, עד שהתעודות על זהותם הארית היו מוכנות, אז הועברו למשפחה מאמצת באזורים כפריים באמצעות אנשי ה'תנועה הלאומית נגד גזענות'. הברחת הילדים והכנת הזהות החדשה דרשו מעורבות של גורמים רבים – כמרים, פקידי עיריות, ופעילי הארגונים עצמם. 'רחוב אמלו' קיים מעקב צמוד אחר הילדים שהעביר באמצעות ביקורים סדירים אצל המשפחות, שהיו אמורות לקבל קצבה חודשית, אך פעמים רבות חלו עיכובים והתשלום לא הגיע. אוז"ה העביר מאות ילדים לדרום, לחוות מבודדות, והילדים תמכו בכלכלת המשפחות המאמצות. שמותיהם הוצפנו ברשימות שהוסתרו ועובדות סוציאליות ביקרו אותם מעת לעת. פעולות ההסתרה הללו נתמכו כלכלית על-ידי אוז'יף וספרי החשבונות זויפו מחשש לביקורת. באופן כללי, ניתן לומר כי היוזמה הראשונית לפעולות ההצלה היתה של יהודים, ולאחר מכן הגיעה תמיכתם של לא-יהודים שלקחו על עצמם סיכון עצום, ופעלו ממניעים הומניטאריים או דתיים. לא פעם ילד ניצל בזכות טוב ליבו של זר, לרוב אישה שנקלעה למקום אך במקרה:
ביולי הייתי נוכחת בעת ששוטרים גררו באכזריות משפחות יהודיות לשלושה אוטובוסים. מראה מדהים! [...] כמעט את כולם הכרתי הכרות שטחית [...] אישה אחת עשתה לי סימן ובקשה שאתקרב: 'גברת, אנא, קחי את בתי הקטנה. איתך היא לא תחשוש מלעזוב אותי. איני רוצה שהיא תהיה איתי כי תחושתי שמובילים אותנו למוות'. הקטנה נתנה לי את ידה ובאה איתי הביתה. עשיתי את מה שנראה לי כדבר מובן מאליו'.
ידיעות ממשיות על ההשמדה הגיעו למחתרת באופן יחסי מאוחר; בנובמבר 1942 הגיע מידע לארגון הקומוניסטי 'סולידריות' בדבר השמדת 11 אלף יהודים בגז באושוויץ מפי שליח פולני קומוניסטי שהיה במחנה. לאחר התלבטויות רבות, אנשי הארגון פרסמו את המידע, אולם הבליטו את מספר הקורבנות ולא את שיטת ההשמדה. אנשי 'רחוב אמלו' התקשו להאמין לידיעות וחשבו שמדובר בתעמולה קומוניסטית. ידיעות דומות הגיעו עוד קודם לכן, בקיץ, לקונסיסטואר וככל הנראה גם לאוז'יף, אך אלה העדיפו את השתיקה.
קודם שנעבור לסקירה על הדרום, כדאי לציין את ההבדל בהתרחשויות שבין פריז וסביבותיה לבין צפון צרפת. במחוזות הצפוניים לא התבסס אף לא ארגון יהודי אחד, לרבות אוז'יף. הצלת היהודים נותרה בידי היהודים עצמם ובידי הסביבה. לרוב התקבל הסיוע מידי קתוליים ובייחוד מידי פרוטסטנטים, אשר נרדפו בעברם והזדהו עם אותם יהודים. מוסדות כנסייתיים ואזרחיים הצילו יהודים, אך לא פעם גם אנשים פרטיים שפתחו את ליבם וביתם. תנועות ההתנגדות בצפון פעלו למען מטרות כלליות, והזווית היהודית נעדרה מהן, אולי מפני שבין לוחמיה לא היו אלא יהודים מעטים. לאחר גל מעצרים בפריז בקיץ 1943 הגיעו אנשי קבוצת 'פועלים מהגרים' היהודית קומוניסטית לחזק את המחתרת הקומוניסטית בצפון. כמו בכל צרפת גם המחתרת בצפון סבלה מאבדות, ויהודים גורשו למזרח אירופה.
***
תנועת ההתנגדות בדרום – האזור החופשי
בשנת 1940 קרא דוד קנוט (Knout), מהגר ממזרח אירופה, להקים ארגון לוחם סודי על מנת לאחד את היהודים בכדי למנוע אותם מלהיות קרבנות לרצח המונים ולמען מדינה יהודית בארץ-ישראל. בינואר 1942 פירסם יחד עם לוסיין לובלין, גם הוא מהגר ופליט ממזרח אירופה, את מניפסט הארגון, 'הצבא היהודי', שהיה לארגון יהודי מחתרתי ייחודי, החל מרגע היווסדו:
העם היהודי מצוי בסכנה שלא היתה כמוה במשך ההיסטוריה הארוכה שלו [...], האנטישמיות צברה עוצמה ויעילות במשך חמישים השנה האחרונות, עד כדי כך שהפכה בימינו לתנועה בינלאומית, מאורגנת באופן מדעי וחמושה בצורה העולה על כולן, ותכניתה: השמדת העם היהודי, שכבר נמצאת בשלבי ביצוע.
לכאורה, מניפסט זה רואה את הנולד ומקדים את זמנו, בדומה לכרוז של אבא קובנר, שקרא לחברי תנועות הנוער בווילנה באותם הימים ממש, בהם נכתב המניפסט בצרפת, שלא ללכת כצאן לטבח אלא להתנגד בכח לגרמנים. אולם, ככל הנראה קיים הבדל עקרוני בין המניפסט לכרוז; לדעת ההיסטוריון אשר כהן, בניגוד לאנשי תנועות הנוער והמחתרת בווילנה, לאנשי הצבא היהודי לא היו ידיעות מוקדמות על הנעשה במזרח, ועל כן תחזית ההשמדה אינה אלא תחושה או הגזמה 'פיוטית', למרות שנתמכה בהיגיון מסוים.
משאלתם של שני המהגרים הצעירים התממשה, אם כי באיחור מסוים, ו'הצבא היהודי' הצטרף למאבק המזוין בשנת 1943. בין אנשיו היו פעילי 'הצופים היהודים' וצעירים ציוניים. בראשית פעילותו הצבאית סבל הארגון ממצוקת ציוד ומחסור בקשרים, אולם לאחר ההתפתחויות בניס אותה שנה, עליהם יורחב בהמשך, הוכיח הארגון את יכולתו הן בהצלת יהודים והן בחיסול מלשינים באמצעות לוחמת גרילה. בניס לבדה איבדה המחתרת היהודית 45 מלוחמיה. הארגון פעל גם בצפון, ולא פעם אזור הלחימה נבחר ממניעים שונים, ביניהם עזרה וליווי יהודים שביקשו להבריח את הגבול לספרד. ביוני 1944 היה 'הצבא היהודי' ל'ארגון היהודי הלוחם', וביומן המבצעים שלו ניתן למצוא דיווח על הפעולות בהם השתתף:
'הארגון היהודי הלוחם' ביצע בסך הכל 1,925 פעולות, בכללן 750 פעולות חבלה בתשתית מסילות הברזל, אשר גרמו הרס ל-705 קטרים. כמו כן נהרסו 32 בתי חרושת, אשר נרתמו למאמץ המלחמה של הכיבוש, ו-25 ניזוקו קשה. 25 גשרים פוצצו והתמוטטו. 152 אנשי מיליציה של האויב הוצאו להורג, ביניהם הגנרל פיליפן, מרגל למען הגרמנים ואיש מיליציה. בוצעו 175 פעולות מבצעיות נגד הגרמנים, ובמהלכן נפלו בקרב או נהרגו בפעילות מבצעית 1,085 חיילי אויב. נוסף לכך איבד הוורמאכט כתוצאה מפעילותו של הארגון שבעה מטוסים, שפוצצו על הקרקע, 286 משאיות ולמעלה משני מיליון ליטר דלק.
מטבע הדברים, לא כל פעולות 'הצבא היהודי' נחלו הצלחה, ולא פעם שילמו לוחמים בחייהם, כדוגמת מוריס קאשו (Maurice Loebenberg Cachoud), מפקד במחתרת ואחראי על זיוף תעודות עבור תנועות מחתרת נוספות. קאשו עונה באכזריות לאחר שנתפס, עד שהוצא להורג. מטבע הדברים, הקבוצה האקטיביסטית ביותר היתה זו של הקומוניסטים, ובתוכה הכילה את ה'פועלים מהגרים', אשר רוב חבריה היו יהודים. קבוצה זו היוותה את רוב לוחמי המחתרת בדרום. יחידותיה תקפו מטרות גרמניות; בתי מלון, אמצעי תחבורה, מוסכים ומקומות בילוי. למרות שהמוטיבציה העיקרית של חבריה נבעה מיהדותם, והם סיכנו את חייהם בחירוף נפש, הרי שההוראות לפעולות הגיעו מהמפלגה הקומוניסטית, כמוזכר לעיל, ולפיכך אופי הפעולות לא כוון כלפי מטרות יהודיות (כגון פגיעה במי שהיו אחראים לשילוחים לאושוויץ). יחד עם זאת, הקומוניסטים היו בעלי תפקיד מכריע בהצלת ילדים יהודים וכמו כן עסקו בתעמולה, וקראו ל'כל משפחה צרפתית לקלוט בביתה ילד נרדף אחד', ואף הדריכו את הציבור כיצד להתנגד לגירושים:
מה לעשות כדי לא ליפול לידי המרצחים הגרמנים? מה לעשות כדי לזרז את תבוסתם ולהציל את חירותו של כל אחד? הנה כיצד צריך לפעול כל יהודי, גבר או אישה [...]: לא לחכות לבנדיטים בבית. לנצל כל אמצעי אפשרי למען הסתתרות. כצעד ראשון יש לדאוג לביטחון הילדים ולהסתירם בעזרת האוכלוסייה הצרפתית שחשה שותפות. להבטיח את הביטחון העצמי, להצטרף לארגון פטריוטי כדי להלחם ולהכות באויב צמא דם [...]. יש לחפש כל דרך אפשרית כדי להימלט.
כאמור, לאחר הצטרפותה של ברית-המועצות למלחמה היתה מטרה משותפת לכאורה בין הקומוניסטים ליתר לוחמי הרזיסטנס, למרות שפעולות הקומוניסטים גררו לא פעם ענישה קולקטיבית ואיתה ביקורת רבה. יש להדגיש כי הקומוניסטים היהודיים פעלו גם להצלת יהודים אך פעולתם היתה בראש ובראשונה כקומוניסטים. בראשית 1943 הם לבדם היו מוכנים ללחימה מבין כל תנועות המחתרת היהודיות בדרום. החדשות על המרד בגטו ורשה היו לסמל ולמופת והעיתונים היהודים הקומוניסטיים קראו לחדול מלהמתין, ולצאת להתנגדות בכח כנגד הכובש, בהשראת המרד שהיה "חוליה בשרשרת ההיסטורית של המלחמות שניהלו היהודים למען קיום לאומי יהודי". לאחר שסבלו ממאסרים רבים בחורף אותה שנה, ביקשו הקומוניסטים היהודים לגבש אחדות יהודית. מיולי 1943 החלו מגעים בין אנשי תנועות המחתרת והארגונים הפוליטיים בדרום. קומוניסטים, סוציאליסטים וציונים הסכימו שיש לדאוג יחד לעזרה הסוציאלית אך התגלעו ביניהם חילוקי דעות בכל הנוגע למאבק המזוין והחשש מפני ענישה קולקטיבית. סופו של דבר, הושגה פשרה והוקמה 'הוועדה הכללית להגנת יהודים'. הוסכם כי הקבוצות הלוחמות לא יפעלו במסגרת הוועדה, אולם יוענק להם סיוע כספי. יש לציין כי במהלך 19433 נעצרו ראש אוזי'ף וראש הקונסיטואר בדרום, ומאוחר יותר נשלחו לאושוויץ. נראה כי עובדה זו תרמה לאיחוד היהודי מאחר שמעמדם של הארגונים הרשמיים נחלש.
לאחר שהקומוניסטים איבדו מאות מלוחמיהם בדרום במהלך הקיץ, נשלחו חלק ממנהיגיה לפריז, וביקשו לשקם בה את המחתרת ולהקים גם בה ארגון יהודי מאוחד בדמות הוועדה. על מנת ליצור את שיתוף הפעולה המיוחל היה צורך ליישב שני קשיים: שינוי ביחס מנהיגי היזראליטים אל המהגרים, והחשדנות כלפי אוז'יף. בינואר 1944 הושג האיחוד המבוקש בפריז והוקמה 'ועדת הגנה מאוחדת', שכללה נציגים מתנועות הנוער ומארגוני המהגרים והוותיקים, כולל נציג אוז'יף. במהלך החודשים הבאים סגר ס"ד את משרדי אוז'יף בדרום, אם כי אנשיו המשיכו בפעולות הצלה עד לסוף הכיבוש, מתוך חשש לגורל היהודים התלויים בהם. מדיניות הוועדה לא השתנתה – ראשית כל עמד לנגד עיניה שלומם של היהודים, ורק לאחר מכן ניתן מקום למאבק המזוין. בפועל, שעה שבדרום תנועות הנוער הציוני והצופים היהודים הצטרפו ללחימה במסגרת 'הצבא היהודי', הרי שבפריז הארגון הקומוניסטי נותר לבדו במאבק המזוין.
רוב פעולות ההצלה בדרום נעשו בידי הרשתות ותנועות הנוער. כפי שבמזרח אירופה המעבר מתנועת נוער לתנועת מחתרת היתה תופעה לא פשוטה, הרי שגם בצרפת לווה מעבר זה במשבר עמוק, אם כי מסיבות אחרות. אם עד מחצית 1942 עיקר פעולתן התרכזה בחינוך וגיבוש זהות יהודית, הרי שהפעולות הבלתי חוקיות הראשונות הלכו והתרבו במציאות האקציות והגירושים. ניתן לטעון כי אופיין האידיאליסטי-חינוכי, שהתבסס בשנות הכיבוש הראשונות, היה גורם משמעותי לנכונותן לבצע פעולות הצלה תוך לקיחת סיכון עצמי רב. 'הצופים היהודים', 'תנועת הנוער הציוני' ו'ברית החלוצים הדתיים', היו תנועות הנוער הבולטות ביותר בפעילות המחתרת. הצופים היהודים, שהיוו חלק מתנועת הצופים הצרפתית, ונתמכו על ידי המדינה, ראו בצרפת מולדת ומנהיגיהם היו חברי אוז'יף. כך מצאו עצמם אנשי התנועה בפני דילמה מוסרית שהוכרעה על-ידי המציאות בשטח, עם הפעולות הראשונות הבלתי חוקיות שנעשו להצלת ילדים. שיתוף הפעולה בין התנועות הלך והתהדק. כאשר התקבל מידע על אקציה קרובה הן העבירו את המידע ביניהן והזהירו את היהודים מפני הבאות. התקדים של מצוד אצטדיון החורף בפריז ושיתוף הפעולה והמידע שהתקבל בין ברשתות ותנועות הנוער הקלו על פעולות ההצלה. עם הגירושים מהולנד התרחבו פעולות אלה. אז החלה תנועת 'החלוץ' ההולנדית בסיוע לוחמי מחתרת הולנדיים ואנשי המחתרות הציוניות בצרפת להבריח ילדים מהולנד דרך בלגיה לצרפת החופשית ומשם לספרד או לשווייץ. לאחר שדרום צרפת נשלט גם הוא בידי הגרמנים, התאפיינה הפעילות הבלתי לגאלית של תנועות הנוער בייצור, שימוש וחלוקת מסמכים מזויפים.
משקל רב היה לכנסיה ולאנשיה בפעולות ההצלה בדרום. דמויות מפתח בקרב אנשי כמורה שיתפו פעולה עם המחתרת וניתן בהם אמון מלא. מעבר לגיוס מוסדות הכנסייה, קתוליים או פרוטסטנטיים, לטובת הסתרתם הפיזית של ילדים בעיקר, קראו ארכיבישופים, בישופים וכמרים לקהל המאמינים לקחת חלק בפעולות ההסתרה. היו פעמים בהם כפר שלם התגייס להצלה, המפורסם שבהם הוא שמבון סור ליניון בו פעלה גם מחתרת, והיו פעמים בהם פקידי עירייה או כמרים נטלו על עצמם תפקידי מפתח בהצלת יהודים באזורם, כמו המקרה של סן ז'רמן דה קאלברט או בפיי סור ליניון. הרשתות שפעלו עם הכנסייה עשו זאת תחת מידור חמור ולקיחת אמצעי זהירות קיצוניים, בכדי להגן על חיי הילדים והמסתירים, אך גם כדי לשמור את זהותם האמיתית של הילדים לעת השחרור. הפעילים השונים לקחו עליהם סיכון רב, אולם מי שנשאו את התפקיד החשוב והמסוכן ביותר היו הן המלוות של הילדים. תפקידן היה לשמור על קשר מתמיד עם הילדים ולדאוג להסדיר את העניינים הטכניים – תעודות, קצבאות וכרטיסי מזון. הן היו ברובן נשים צעירות מקרב חברות תנועות הנוער היהודיות, אך נמצאו ביניהן גם חברות מחתרת לא יהודיות, ששיתפו פעולה עם המחתרת היהודית.
בניגוד לפעולות ההסתרה שהצילו בעיקר ילדים בשל המציאות בשטח, הרי שאת הגבולות הבריחו גם משפחות שנעזרו באנשי הרשתות ותנועות הנוער על מנת לשרוד את מעבר הגבול. לרוב, המבריחים פעלו בעזרת מקומיים, רבים מהם אנשי כנסייה. לעיתים הסיוע ניתן ביוזמה פרטית. יעד הבריחה נקבע על פי ההתפתחויות; קודם שנכבשה איטליה על-ידי הגרמנים, היתה היא יעד מועדף. היו אזורים בהם הברחת הגבול היתה כה קשה, עד שנדרשה הליכה של יומיים עד חמישה ימים בפסגות ההרים, ורק צעירים יכלו לעמוד בה.
בתקופה שבין נובמבר 1942 לספטמבר 1943 היתה ניס תחת כיבוש איטלקי. לפיכך יהודים רבים נמלטו אליה, והיא ריכזה בשיאה 30,000 יהודים. ארגוני הסיוע היהודיים שתפו פעולה ביניהם בכדי להקל על הפליטים הרבים, וחלקם פוזרו למרכזים איטלקיים באזור. גם תנועות הנוער חשו בטוחים יותר לפעול בשטח הכיבוש האיטלקי וזייפני מסמכים הכינו את תוצרתם באזור זה, ומשם הועברו התעודות לשטח הגרמני. אולם בספטמבר 1943 המצב השתנה. לאחר ההפסדים של גרמניה בצפון אפריקה, יחידות גרמניות הגיעו לעיר ובעקבותיהן הגסטפו, וכך הפכה ניס למלכודת אכזרית עבור היהודים המקומיים והפליטים. דווקא בניס סירבה המשטרה הצרפתית לשתף פעולה עם המעצרים, והגסטפו ערך מצודים אחר יהודים ותיקים ומהגרים בעזרת משתפי פעולה מקומיים ('פיזיונומיסטים'). בשלב מסוים כותרה ניס והגסטפו שלט בנתיבי הגישה לעיר וממנה, ולמרות זאת הצליחו אלפים לצעוד לאיטליה ברגל אם כיהיתה זו סכנה גדולה. רבים מהנמלטים נעצרו בתחנות הרכבת ובאוטובוסים. בניגוד לארגונים היהודיים החוקיים (כמו האוז'יף) שצעדיהם הוגבלו, תנועות הנוער המשיכו לסייע וסיפקו סעד ותעודות מזויפות בכמויות אדירות. לצד פעולות ההצלה בהם עסקו, הצעירים היהודים חברי נאבקו גם בנשק וחיסלו משתפי פעולה ומלשינים, פגעו במנהיגיהם וההלשנות צומצמו. סופו של דבר הצליחו הגרמנים ללכוד כאלפיים יהודים, כולם הועברו לדרנסי ומשם לאושוויץ. ניס מהווה דוגמא לחוסר היעילות של הרודפים אל מול יעילותה של תנועת המחתרת היהודית אשר פעלה בניס בצורה הנרחבת והמוצלחת ביותר בצרפת.
לאחר הנחיתה בנורמנדי צרפת הפכה לשדה קרב. מלבד 'הצבא היהודי', ארגונים יהודים נוספים לקחו חלק בקרבות כקבוצות יהודיות, 'הפועלים המהגרים' ו'סולידריות' הקומוניסטיים. יחידות יהודיות בדרום השתלבו בין הכוחות המורדים ונטלו חלק בפיגועים נגד הצבא הכובש - בליון, בטולוז, במרסיי ובגרנובל. רבים מבין הלוחמים היהודים היו יהודים זרים אשר נלחמו באומץ לב ובגבורה, בדרום אך גם באזור הצפון. בפריז, בפברואר 1944, הוצאו להורג על-ידי הגרמנים 'קבוצת ה-23' מבין מאות פעילי התנגדות שנעצרו. בין 23 הלוחמים שהוצאו להורג היו 12 יהודים, כולם מהגרים.
אחד החוזרים שהתפרסם במרס 1944 על-ידי 'האיחוד היהודי להתנגדות ועזרה הדדית', מלמד על המגמה שהלכה והתחזקה ככל שקרב השחרור. לאחר שהיהודים בודדו והורחקו תחת טרור ואלימות מקרב החברה הצרפתית הכללית, הם ביקשו להדגיש בפרסומיהם את תרומתם למאבק הלאומי למען השחרור, ולהזכיר את היחסים המפוארים שהיו בין יהודים לצרפתים מאז המהפכה הצרפתית. מעבר לכך, נראה כיבאותה עת פטרו את העם הצרפתי מאחריות לפשעי מנהיגיהם, כפי שמדייקת ההיסטוריונית רנה פוזננסקי, גישה שתשתנה במהלך הזמן. אולם יותר מכל ביקשו להדגיש מול החברה הצרפתית חזית יהודית אחידה, כזו המבקשת לשמר את אחדות השורות שהושגה לאחר שנים של אי-אמון ומחלוקות קשות בין יזראליטים למהגרים. אחדות זו שיקפה את השינוי המהותי בקהילה היהודית, המשיכה להתקיים גם לאחר השואה, באמצעות 'הוועד המייצג של המוסדות היהודיים בצרפת', שיסודותיו נטועים באותה חזית יהודית מאוחדת שהתגבשה לקראת סוף המלחמה:
כן, היהודים, צרפתים ומהגרים כאחד, לוחמים שכם אל שכם יחד עם העם הצרפתי כולו ומשתתפים במאבק על שחרורה של צרפת. [...] בחזית הרחבה של ההתנגדות הצרפתית הם אולי רק מגזר צנוע למדי [...] אבל הם ממלאים את חובתם. ממלאים אותה במלואה. בתור צרפתים הם משמשים דוגמא לאחיהם המהגרים, הם פורעים את חוב התודה שלהם. [...] דמם של הלוחמים היהודים, שניגר על אדמת צרפת, מתערב כל יום בדמם הנדיב של מיטב בניה של האומה הצרפתית. [...] בזכות שותפות ההקרבה הזאת, שותפות המאבק הזה של כל המדוכאים נגד הרודן האכזרי המדכא את העמים וכל האנשים החופשים תיוולד מחר ארץ חדשה, ארץ שתשוב להיות ארץ החירות הקורנת בעולם כולו, ארץ שתבטיח את שוויון הזכויות של כל ילדיה.
