איני יכול ואיני רוצה להיזכר בך
כקללה אתה רובץ על שפתי –
אתה שפל המעמקים של התיעוב האנושי
כי חרטת שנאה ורצח על לוחותיך
[...]
הם חוזרים אליך – שליחי אמונתך
בעלי הנשמות האפלות השחורות כעורב
מתוך קברי אחים אני שומע את זעקת החירשים
קולי רעד, ואני זועק יחד עמם: נקמה!
"נירנברג", דוד וולפה, 1945
תחושה רווחת בקרב ניצולי השואה, לאחר המלחמה, היתה הרצון לנקמה ברודפיהם. ניצולים מעטים תרגמו את הרצון לפעולה של ממש ורובם בחרו ב"נקמה סמלית" שמטרתה היתה להעניש את הגרמנים ללא שימוש בכוח וליצור בקרב הציבור תחושת "ניצחון", גם אם רק רוחני, כלפי העם הגרמני.
נראה כי המגמה הכללית היתה להחניק את יצר הנקם המבקש לפגוע באותם הרוצחים באופן ספונטני ולבקש עונש צודק לפושעים (שגב מביא בספרו קטע מעיתון "הארץ" הדורש תגובה נאותה ש"איננה יכולה להיות תגמול ואף לא נקם, כי אם רק "עונש מלא וצודק", אחרי משפט). כחלק מביטויו של רצון הנקם והשאיפה לעשיית דין, פעלה גם שארית הפליטה להבאת הפושעים הנאצים לדין ושיתפה פעולה עם בתי הדין הצבאיים האמריקאים במחנות השונים.
לאחר הקמת המדינה, חיפוש פושעים נאצים והבאתם לדין לא היו בראש סדר העדיפויות של המדינה הצעירה, בשל הקשיים של השנים הראשונות לקיומה ואותם תחושות נקם הופנו, בחלקם, כלפי פנים, כלפי יהודים ששימשו בתפקידי פיקוח, שיטור ומינהל כגון: יודנרטים, "קאפוס" וכדו'. הדבר בא לידי ביטוי, בתלונות רבות של אזרחים אשר זיהו, לדבריהם, משתפי פעולה עם הנאצים ודרשו מהמשטרה לעצור אותם. דרישת המשטרה לחוקק "חוק נגד פושעי מלחמה יהודים" נדחתה עד להעלאת הנושא על ידי חבר הכנסת הרב מרדכי נורוק והגשת הצעת "החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם" ב- 27 במארס 1950.
במהלך הדיונים בחוק המוצע בכנסת הדגישו הדוברים את הצורך לנקום בנאצים בפרט ובעם הגרמני בכלל לדורי דורות, את הצורך במיצוי מידת הדין עם הנאצים, את העולם שסלח ומחל על חשבון הקרבנות, את אחריותו של כל אותו הדור ששתק ובכך נתן יד לרצח ואת אחריותה של מדינת ישראל לפעול בכל דרך למניעתה של שואה חדשה.
במאמר זה אבחן שתי סוגיות מרכזיות שעלו במהלך הדיונים בכנסת ובוועדות השונות: היחס ל"משתפי הפעולה" היהודים ושאלת האחריות של מדינת ישראל כלפי עמים אחרים, ואנסה להצביע על השינויים שחלו בסוגיות אלה במהלך השנים.
סוגיית משתפי הפעולה
סוגיית משתפי הפעולה היהודים היתה אחת הסוגיות המרכזיות שעלו לדיון. בדיון בכנסת הוזכרו ה'קאפוס', היודנראט ומשתפי הפעולה האחרים במובלע, ולא כנושא המרכזי. אך בדיונים בוועדת חוקה, חוק ומשפט ובוועדת המשנה, נושא זה היה לנושא המרכזי ומעורר המחלוקת בדיון. נראה שהסיבה לדיונים הרבים סביב נושא זה היא שבתקופה זו, שנות החמישים, מיקוד האשמה היה לא ברוצח אלא בקורבן.
ההסברים לתופעה זו מגוונים: ראשית, חשוב לזכור כי מדובר בתקופה בה הציבור הישראלי לא האמין שפושע נאצי יועמד לדין בישראל. ח"כ זרח ורהפטיג, למשל, אמר בוועדת הכנסת כי החוק נוגע למשתפי הפעולה משום ש"הנאצים לא יבואו הנה כל כך מהר". נראה כי יותר קל, נוח ונגיש לחפש אשמים בסביבה הקרובה מלהאשים את האשמים האמיתיים שאינם ברי השגה. מעבר לכך, גם בתקופת השואה, קשר ישיר ורציף היה שכיח יותר בין היהודים בגטאות ובמחנות עם אנשי היודנראט והקאפו מאשר עם הנאצים והדבר עורר כעס גדול כלפיהם.
יחיעם וייץ נותן הסבר נוסף לתופעה - הקושי להתמודד עם הטוטליות של ההשמדה. לדבריו, קושי זה הוא שגרם להאשמת ההנהגה היהודית באותה התקופה, דבר שיש בו יסוד מאשים אך גם מרכך. שכן ניתן לחשוב כי היו, כביכול, כלים להתמודדות וכך נראית ההשמדה פחות טוטלית ודטרמיניסטית.
תופעה זו גרמה לכך שבתקופה שלאחר קום המדינה הוצפה משטרת ישראל בתלונות של אזרחים רבים שלפי דבריהם זיהו משתפי פעולה עם הנאצים ותבעו להענישם. המשטרה לא יכלה לעשות דבר ועל כן ביקשה ממשרד המשפטים לחוקק חוק בנידון. לאחר הגשת הצעת החוק התקיים בכנסת, בוועדת המשנה ובוועדת חוקה, חוק ומשפט, דיון בו עלו סוגיות שונות לגבי נושא זה.
חשוב להדגיש כי אחוז ניצולי השואה מבין חברי הוועדות השונות היה נמוך ביותר. מתוך למעלה מעשרה חברים בישיבות בוועדות השונות נכח ניצול שואה אחד, ח"כ יוסף לם. אין ספק שלדבר היתה השפעה על דברי הוועדה והחלטותיה.
ראשית, עלתה השאלה האם יש להתייחס לנאצים ולמשתפי הפעולה בנשימה אחת:
נציג משרד המשפטים, חיים יוסף וילקנפלד אמר כי יש להתייחס ל"מעשה" ולא ל"מבצע":
"אם היה נאצי במחנה הסגר, אשר היה מכה את האנשים במחנה, ובאותו מחנה היה קאפו יהודי שעשה את אותו הדבר, איך נוכל לקבוע סעיף אחר לכל אחד מהם? "
ח"כ זרח ורהפטיג הציע שלא להתייחס לנאצים ולמשתפי הפעולה באותה נשימה, שכן הנאצי היה רוצח והקאפו היה מוכרח לעשות זאת ופעל כאנוס, ולכן יש להפריד בין שני הפשעים הללו.
בסופו של דבר הוחלט כי אין הצדקה להכניס את ההבחנה אלא כגורם שבית המשפט יכול להביאו בחשבון להקלה בעונש.
בנוסף, ניתן לראות בדיוני וועדת המשנה כי ישנו בלבול בין משתפי פעולה יהודים ומשתפי פעולה שאינם יהודים ולעיתים לא קיימת ההבחנה בין השניים.
דיון נרחב נערך בועדה בנוגע לאחריותם של אנשי היודנראט: האם במקרים מסוימים, בהם יש נסיבות מקלות (כמו לחץ או איומים) והנאשם עשה ככל שביכולתו כדי למנוע את תוצאות המעשה, הוא לא ישא באחריות פלילית. שאלה זו היא עקרונית בהיבט המוסרי יותר מאשר בהיבט המעשי. אדם כזה, לא יישא בעונש אך אות קין יהיה חרוט על מצחו במשך כל חייו.
ח"כ חנן רובין אמר שאמנם הוא לא עמד במבחן בו עמדו היודנראט או אנשי הקאפו, אך הצידוק של לחץ ואיומים או חוסר ברירה לא מספק. בדבריו יש האשמה כלפי משתפי הפעולה:
"לא הייתי במחנה כזה; בכל זאת אינני מרגיש את עצמי פסול לדבר בענין זה. אני רוצה להגיד כי אילמלא היתה סלחנות מופרזת בענין זה, היו הרבה יותר כוחות מבינים את המתרחש בפרק זמן יותר קצר; אך לא רצו לראות זאת. אמרו: מה אפשר לעשות, אני צריך להציל את חיי ואת חיי משפחתי. היום יש לנו הערכה היסטורית מסויימת על הדברים האלה. יש לכולנו דעה אחידה בענין זה, לא של סלחנות".
גם ח"כ אליעזר פרמינגר אמר כי שוחח עם מאות ניצולי שואה ולדבריו כולם ענו תשובה פשוטה: "לו היינו מתנהגים אחרת... לא היו יכולים לרצוח ששה מליון יהודים" ולכן, אין להתעלם מזה ששיתוף הפעולה של אותם היהודים שחשבו להציל את עצמם, הוא שעזר לנאצים לבצע את זממם.
לדברי ח"כ ישראל בר יהודה, בכל מקרה, אין לפתור משתפי פעולה מאחריות פלילית ו"כל חבר יודנראט שישב שם לא מפני ששלחו אותו לשם, הוא פושע, הוא עוזר הנאצים... אם כי הוא עשה זאת מתוך הרגש הבהמי המיוחד שיש לכל אדם, לשמור על חייו; כי אחד הדברים המבדילים בין אדם ובהמה הוא גם זה שאדם יודע כי לעתים צריך ליהרג ולא לעבור... אולי ישנן מסיבות מקלות, אבל אין לשחרר מאחריות פלילית ".
לאורך הדיון, ח"כ בר יהודה האשים את אנשי היודנראט ואמר שגם אם משתף הפעולה יקבל עונש של יום מאסר ואפילו אם נחליט לסלוח לו, חשוב להדגיש כי משתף הפעולה עבר עבירה.
אחת הדוגמאות אליה התייחסו הדוברים היא דמותו של יו"ר היודנראט בגטו ורשה, אדם צ'רניאקוב, שהתאבד כאשר קיבל את הפקודה לשלוח יהודים למחנות ההשמדה.
ח"כ בר יהודה אמר לגביו כי הוא "הוציא פסק דין אמת על עצמו" ואם לא היה מאבד את עצמו לדעת, היה צריך לעמוד למשפט על עזרה לשליחת עשרות אלפי יהודים להשמדה.
ח"כ ורהפטיג סבר, בשונה ממנו, כי לגבי צ'רניאקוב ורבים אחרים שכמותו, עצם החיוב בדין,
"אפילו אם יהיה זה יום מאסר, הרבה יותר קשה מאשר בשביל האחרים עשר שנות מאסר, כי הם יודעים שעשו הכל מה שיכלו לעשות ואין הם רואים את עצמם אשמים... ישנן סיטואציות בהן חיוב בדין עם עונש הקל ביותר, הרבה יותר קשה מעונש כבד בסיטואציה אחרת, כי חשוב כאן עצם החיוב בדין ".
וכך גם ח"כ יוסף לם
"ישנם אנשים שלגביהם עצם ההרשעה, עצם העובדה שהם מוטבעים בחותמת של פושעים, עלולה להרוס את חייהם, ואין זה חשוב אם יקבלו עונש מאסר או לא יקבלו עונש בכלל ".
בין קולות חברי הכנסת ניתן למצוא גם כאלה שהתנגדו לשיפוטיות בכלל כלפי ההנהגה. ח"כ יעקב קליבנוב התנגד בתוקף לגישתם של ח"כ בר יהודה ורובין והגדיר אותה כ"זיוף ההיסטוריה של עינויי ישראל בזמן ההוא" הוא ביקר את נקודת המוצא ממנה הם יוצאים:
"אתם נגשים לכל הפרובלימה הזאת מנקודת השקפה סקטוריונית קטנטונת של חוג צר... תנועת המרי... שהיתה אולי אחוז אחד מכל ששה המליונים האלה... אתם ניגשים לבעיה הזאת כאנשי מחתרת ולא כאנשים המרגישים את עצמם חברים ואחים לאותם מליוני היהודים שניספו במלחמה הזאת... האם אפשר לדון אותם לכף חובה על שהלכו ועשו מה שעשו ולא היה להם האומץ שהיה לקבוצה קטנה?... "
לגבי חברי היודנראט, הוא אמר כי
"מי שחושב על מצב היהודים שם... מתוך הרגשת תעודת הגורל, אינו יכול להכחיש לא רק שלא היתה זאת בגידה, כי אם, שלעיתים קרובות ואולי גם ברוב המקרים, היה זה מעשה גבורה ומעשה לאומי מצד היהודים, להיכנס ליודנראט, מפני שאי אפשר היה להשאיר את עשרות אלפי היהודים האלה ללא שום עזרה וללא כל הדרכה. איך אפשר להגיד כי כל יהודי שנכנס ליודנראט, ע"י עצם כניסתו נעשה משתף פעולה עם הגרמנים ושאין אפשר לסלוח לו? אני מוחה נגד הגישה הזאת"
דעות דומות נוספות עלו בקרב חברי הועדה:
ח"כ לם: "אסור לנו להכניס אנשים לקטגוריה של פושעים, כאשר כל אדם הגון יודע כי באותן הנסיבות היה מתנהג כמותם".
ובדברי ח"כ משה בן עמי:
"'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו'..מי שיוצא מהמסגרת הזאת של רמה רגילה של בני אדם, ראוי להיענש, אבל מי שבתוך המסגרת הזאת, הוא אדם ולא יותר מזה..." ועל דברי בן יהודה "הרי זה רק מחטיא את המטרה, כי אתה שם אות קין על מצחו של אדם ועושה אותו מנודה מהחברה, למרות שבית המשפט לא ראה מן הדין לחייב אותו אפילו בעונש סמלי… זה אבסורד! או שיש עבריין ויש עבירה ויש עונש, או שאין עבריין ואין עבירה, אז אין גם עונש" .
נראה כי הדבר העומד לנגד עיניהם של אותם דוברים היתה ההבנה שמדובר במצב מורכב וכי שיפוטיות כלפי אותם אנשים שנאלצו להתמודד מול דילמות מוסריות שכאלה, איננה במקומה.
בסופו של דבר הוחלט כי אדם ישוחרר מאחריות פלילית לא רק במקרה שהיה במחתרת, אלא גם אדם שעשה מעשה או נמנע מלעשותו מפני שהיה בסכנת מוות מיידית.
הביקורת כלפי חברי היודנראט ואחרים שהוגדרו גם הם כ"משתפי פעולה" היתה דבר שכיח באותה תקופה, הן על ידי ניצולים והן עלי ידי היישוב היהודי בארץ. הדבר בא לידי ביטוי בלמעלה משלושים משפטים נגד יהודים באשמת שיתוף פעולה עם הנאצים וביניהם גם "משפט קסטנר" המפורסם.
מאז חל שינוי משמעותי בחברה הישראלית ביחס לסוגיית ההנהגה יהודית ונראה כי היום ישנה יותר הבנה של המורכבות בתפקידי ההנהגה בתקופת השואה וההבנה שהם עצמם היו קורבנות הנאצים. נראה כי רק פרספקטיבה היסטורית במרחק הזמן אפשרה התמודדות אמיתית עם סוגיה זו. חשוב לציין גם את משפט אייכמן שלראשונה העמיד את האשם האמיתי לדין והפחית את הצורך בהאשמת אלה שהיו קורבנות בעצמם. האחריות האוניברסלית
סוגיה נוספת שעלתה בתהליך החקיקה היא האם יש להשמיט את המושג "פשעים כלפי האנושות" ולחוקק חוק ייחודי עם סעיף ייחודי ל"פשעים נגד העם היהודי". ניתן לראות כי הדעות בעניין חלוקות:
יש שביקשו שהחוק יתמקד אך ורק בפשעים שנעשו על ידי הנאצים כלפי יהודים, שאם לא כן ייאלצו להביא לדין גם יהודים שעזרו לנאצים להרוג פולנים בשביל להציל את עצמם ו"מדוע עלינו לשמור על זכויות של עמים אשר לא היו טובים מהנאצים?" ו"חובתנו המוסרית בחוק זה היא להלחם באנטישמיות" וישנם שסברו שדווקא משום היות החוק "דרסטי", מוטב "להסתמך על דבר שעשו כל עמי העולם, ולהוסיף רק את המיוחד לנו". וזאת משום שחשוב לנו כיצד העולם יסתכל עלינו - שכן "אם נשמיט את הפשעים כלפי האנושות, זה ייראה כאילו אנחנו דואגים רק לעצמנו" וכן "יש לי רושם כי אנחנו עולים על שטח חלקלק מאוד... ההפרדה הזאת תיצור בעולם הרגשה שהיהודים מבדילים בין דם לדם, בין השמדת יהודים להשמדת עם אחר" וגם מסיבה מוסרית - "אנחנו מתייחסים לפשעים אלה כאל פשעים מיוחדים. קשה להסכים שלגבי פשעים אלה נבדיל בין יהודי ללא יהודי... מוצדקת הגבלת החוק לגבי הנאצים ועוזריהם, אך אין היא מוצדקת לגבי השאלה מי היו קורבנותיהם של הנאצים ועוזריהם".
לבסוף הוחלט להשאיר את הסעיף של "פשעים נגד האנושות" ולהוסיף סעיף מיוחד שנוגע לעם היהודי.
סוגייה זו מעלה את שאלת האחריות והחובה המוסרית של מדינת ישראל כלפי עמים אחרים ואת שאלת ייחודיותה של השואה.
מעניין לראות שההתייחסות לנושא זה החלה כבר מסוף שנות הארבעים עם חקיקת "החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם תש"י-1949". מטרתו של החוק היתה אישור האמנה בדבר מניעת ופשע השמדת עם והענשת הפושעים. נראה כי לא מקרה הוא שחוק זה ו"החוק לעשיית דין" נחקקו באותה תקופה.
ניתן לראות מדיוני הכנסת בהצעת החוק שרבים מן הדוברים רואים בחוק נגד פשע השמדת עם לא רק עמדה מוסרית אלא גם שמים דגש על הצורך בהגנה על יהודים בעתיד ומניעת שואה נוספת. וכדברי חבר הכנסת מרדכי נורוק:
"כל העמים והארצות כמעט שלא עשו כלום כדי להציל את עם ישראל... ומצאו להם אמתלות שונות בשעה שראו כי עם ישראל מתבוסס בדמו. אנו דורשים ותובעים מן העמים והמדינות, שיעמדו עכשיו לכל הפחות על משמר אוצרותיהם הקדושים, כדי שהנחש הנאצי לא ירים חס ושלום שוב את ראשו המלא רעל".
מאז ועד היום חל שינוי משמעותי גם לגבי סוגיה זו וכיום, בהתייחסות לפשעי השמדת עם הדגש הוא בעיקר מוסרי והומניטרי. דוגמא לכך הוא מוסד יד ושם הקורא לעשות מעשה במקומות בהם מתרחש רצח עם, כמו בחבל דרפור שבסודן. בביקורו של מזכ"ל האו"ם ביד ושם לפני כחודש, העלו את הנושא יושב ראש מועצת יד ושם יוסף (טומי) לפיד ויושב ראש הנהלת יד ושם אבנר שלו:
"בהיותנו ראשי המוסד המרכזי של העם היהודי להנצחת זכר השואה שהתרחשה בזמן שהעולם שתק, אנו חשים חובה מיוחדת... להתריע ולזעוק נגד המתרחש בדרפור למען קיום הערכים המוסריים הכתובים במגילת האו"ם, חובתך המוסרית היא לעשות הכול כדי לשים קץ למעשי הזוועה המתרחשים בעצם הימים האלה ".
במקביל, פנה יו"ר הנהלת יד ושם אבנר שלו מספר פעמים לראש הממשלה ולשרים הרלוונטיים בקריאה למציאת פתרון אנושי לפליטי רצח העם בדרפור שהגיעו לישראל.
נראה כי פרספקטיבה של שנים בהם התחזק הביטחון בקיומנו, מאפשרת התבוננות החוצה ויכולת לפעול כלפי עמים אחרים, לא ממקום של פחד קיומי אלא ממקום מוסרי. התבוננות זו הופכת את הנחלת זיכרון השואה ולקחיה לחובה ואחריות כלל עולמית לדורי דורות.
