בשנת 2006 יצא לאור ספרו של דניאל מנדלסון (Daniel Mendelsohn), האבודים: שישה מתוך שישה מיליון (THE LOST: A Search for Six of Six Million) , שתורגם לשפות רבות וזכה לפרסים ושבחים בארץ ובעולם.
על הספר נכתבו ביקורות במסגרות שונות, בעיתונות ובפרסומים אחרים. ספרו של מנדלסון, בן למשפחה יהודית מהגרת החיה בארצות הברית, יוצא דופן בכמה מובנים; הן באסתטיקה ובטיפול בטקסט, והן בתוכנו - סיפור החיפוש אחר ההעדר, הניסיון לחשוף פרטי סיפור שפרטיו לא ייוודעו לעד. האבודים כתוב כסיפור בלשי, שהולך וחושף בעיני רוחו של הקורא את מסע החיפוש של מנדלסון אחר ששת בני משפחתו שנרצחו בשואה, צעד אחר צעד, באיטיות ובאובססיביות: איסוף העדויות, היכרות עם הדמויות, המסע הגיאוגרפי ליעדים שונים ברחבי העולם, עד להשלמת תמונת חייהם ומותם של ששת האבודים. הסיפור כולו מובא בהקשר רחב יותר ויוצר השוואה למקורות ההשראה של מנדלסון, כולם בני התרבות המערבית – פרשנות לספר בראשית, אזכורים מטקסטים בני התקופה הקלאסית לצד ציטטות מספרות בת העת החדשה; למעשה זוהי האודיסיאה הפרטית של מנדלסון ומשפחתו, על הקשריה הדתיים, התרבותיים והמנטליים. החיפוש אחר השישה מהווה גם מסע אחר זהותו של מנדלסון. ככל שמתרחבים המעגלים ומתמלאים, הם נכרכים סביב נקודת המוצא החסרה, שנחשפת בטרדנותה ביום בר המצווה שלו. ביום זה, כפי שמעיד מנדלסון, החל את מסעו, כאשר העדים והעדויות מוליכים אותו ואת הקורא לשיאו של גילוי הזהות וההיסטוריה, כמו גם לגילוי חינוכי וספרותי. ברשימה זו אבקש לבחון את מקום העדות והעדים במסע, אשר בלעדיהם לא יכול היה מנדלסון לשחזר אתר תמונת ששת האבודים בני משפחת יגר (Jäger): שמיל ואסתר, וארבע בנותיהם - לורקה, פרידקה, רחל וברוניה.
במהלך הקריאה בהאבודים נע הקורא בין שלושה צירים מרכזיים המשפיעים זה על זה: הציר שבין ששת האבודים ליתר בני המשפחה; הציר שבין הפרטיקולרי לאוניברסאלי; והציר שבין ההיסטורי למיתולוגי. יחד עם הפרטים המצטברים על בני משפחת יגר המתים, מעמיק הקורא את היכרותו עם משפחתו של מנדלסון: אחיו, הוריו, דודיו, סבו וסבתו. ההכרות הופכת לאינטימית כאשר נחשפים המתחים הגלויים והסמויים בין בני המשפחה. אולם מנדלסון לא מותיר את הקורא בשדה הגנאולוגי הפרטי שלו; הוא יוצר השוואה לריב הארכיטיפי של קין והבל, ואינו חושש להכניס למשוואה גם את מערכת היחסים המורכבת שהתפתחה בין המשפחות היהודית בבולכוב, עיירתו של שמיל יגר, למשפחות המקומיות האוקראיניות. באופן זה מעניק מנדלסון למסעו הקשר אוניברסאלי-היסטורי-מיתי, וגורל גיבוריו אינו עומד בפני עצמו, אלא נכנס לקונטקסט הרחב של האנושי, של התנהגות בני האדם מקדמת דנא.
מאחר שהחיפוש של מנדלסון החל מנקודת מוצא עקרה לכאורה, ולא פעם התגלה כדרך ללא מוצא, נדרש ממנו לפעול באופן אקטיבי, לדרוש ולהתעכב על פרטים, להיפגש עם עדים ברחבי העולם, להרחיק למרחקים לא צפויים, עד שנמצאו התשובות כולן. מנדלסון מסביר כיצד טבעם של החיים, על אופיים הפשוט והטרגי, מונעים מאתנו את ההכרות עם מי שאבדו מזיכרוננו: "יש כל-כך הרבה דברים שאינך רואה, בהיותך טרוד במלאכת החיים; [...] אתה מחליט, לפתע, שחשוב לספר לילדיך מאיפה הם הגיעו – אתה זקוק למידע שאותו האנשים שהכרת פעם תמיד יכלו לתת לך, אילו רק ביקשת. אבל כשעולה בדעתך לבקש, כבר מאוחר מידי לבקש. [...] יש עדיין רמזים אחרים, עובדות אחרות ופרטים בעלי ערך, כמו אלה שהנחתי להם להישמט מידי משום שבזמן שהאנשים שידעו אותם עדיין היו בחיים טרם הגיע זמני לשאול את השאלות, לרצות לדעת". כך נאלץ מנדלסון ללקט בכוחות עצמו את חלקיקיו הקטנים של הפאזל, עד שהתקבלו הפרטים של הסיפור כולו. למעשה עיקר ספרו של מנדלסון מתרכז בחיפוש אחר הפרטים של האירועים שהיו מיותמים מעדים. אילולא היה מחויב למצוא את פרטי התמונה כולה, היו נותרים שמיל ואסתר יגר יחד עם ארבעת בנותיהם אבודים, 'מרוחקים, מחוץ להישג יד'. במובן זה, האבודים מתעד אירוע ללא עדים.
"הבנתי שעד עתה חיפשתי את הסיפור הלא נכון - הסיפור איך הם מתו במקום הסיפור איך הם חיו. הפרטים הקטנים של חייהם באורח בלתי נמנע מסוג הדברים השכיחים שאינם נחרתים בזיכרון [...]. רק כשהקיום היומיומי אינו מתקיים עוד [...] נראים פרטים אבודים כאלה כמשהו נדיר ויפהפה". מסעו של מנדלסון מקבל תפנית עם התובנה כי סיפורם של בני משפחת יגר אינו סיפור מותם, אלא דווקא סיפור חייהם. הענקת תשומת לב לפרטים השגרתיים של חייהם, שלכאורה אינם אלא בנאליים, ההכרה כי דווקא בכך נדרש לחפש שוב ושוב, מביאה את מנדלסון לחוסר בטחון כי אכן המסע יסתיים אי פעם. אולם רק לאחר שהכיר בכך, יכול היה להמשיך בחיפוש, כאילו היה זה תנאי הכרחי לקיומו. המתח שנוצר בין סיפור החיים וסיפור המוות מצוי למעשה בכל עדות על אובדן, עד רבא בעדויות על שואה. אלמלא החיים לא היה לאובדן משמעות, אולם לולא האובדן לא היה תוקף לעדות, מאחר שהוא סיבת קיומה. המתח שמצוי בקיצוניות שבין החיים והמוות הוא המתח אותו מנדלסון מתאר בספרו; זוהי אחת מהסוגיות המאתגרות שיש להתמודד עימן בהנצחת השואה. איננו מעונינים בסיפור הרצח בלבד, אנו דורשים לדעת את סיפור חייהם של הקורבנות בעולמם שוקק החיים שהיה קודם המלחמה. רק ההבנה וההכרות עם החיים יבהירו לנו את משמעותו והיקפו של האובדן.
מנדלסון, המשמש כמבקר ספרות ומתמחה בתקופה הקלאסית, משתמש בכלים ספרותיים להעברת סיפורם של ששת האבודים. במהלך הקריאה אין זה ברור אם הספרות משמשת את העדות או העדות משמשת את הספרות; אם הסיפור האוטוביוגרפי המשפחתי מוביל אל העדות, או להיפך; אם המסע הוא גילוי גורל השישה או גילוי הזהות המשפחתית האינדיווידואלית. בראשית דרכו ידע מנדלסון שאחי סבו שמיל יגר ובני משפחתו "נרצחו על-ידי הנאצים". לאורך המסע מתגלים לא רק פרטי הרצח, אלא גם פרטי חייהם של שמיל, אסתר ובנותיהם; ודאי שלא כולם, אולם מנדלסון אינו מוותר ונאחז ברסיסי החיים הבנאליים ביותר של השישה, כמו העובדה שלדודה אסתר "היו לה כאלה שתי רגליים יפות". מנדלסון מתעקש להזכיר את הפרטים לקורא, והוא חוזר עליהם שוב ושוב כמנטרה המחייה את העדות וקושרת את חלקי הסיפור; את העבר וההווה ואת המתים והחיים, אך גם את המיתי והמשפחתי ואת ההיסטורי והספציפי. הוא דורש את תשומת לב הקורא, לא רק בעזרת הדילוגים בין סיפור ששת האבודים וסיפור המשפחה, אלא גם באמצעות שילוב הפרשנות המקראית לצד התצלומים האנונימיים. אולם מנדלסון אינו מסתפק בכך, הוא יוצא מעמדת הסופר כאשר הוא דורש מהקוראים: "הקשיבו". לא די שהקורא יקרא בעיניו את הספר, הוא נדרש להקשיב באוזניו לסיפור, באופן אקטיבי ולא כלאחר יד. הפניית אמצעי המבע מבקשת מהקורא תשומת לב אחרת, בין אם היא מרחיקה ובין אם היא מקרבת.
מתוך הספר עולה שוב ושוב חרדתו של מנדלסון לגורל הספציפי של ששת האבודים. הוא מבקש אותם, את חייהם ואת מותם, דרך הפרטים. במהלך החיפושים הראשונים הוא נתקל גם בערך על בולכוב באנציקלופדיה של השואה. שם מצא פירוט רב על האירועים שהתרחשו בבולכוב חצי מאה שנה קודם לכן, אך לדידו היה זה מידע "קר ולא אישי". הצורך לדעת את הסיפור האינדיווידואלי של כל אחד מהשישה רודף אותו, כמי "ששמע בילדותו סיפורים מסובכים ומפורטים" מפי סבו. מנדלסון, שמבקש את הייצוג הספציפי, מכריז על מושאי כתיבתו עם מתן השם לספר: "שישה מתוך שישה מיליון". נראה אם כן, שהוא עצמו מכיר במתח המתקיים בין גורל בני משפחתו האינדיווידואליים לגורל יתר קורבנות השואה. מנדלסון שמוטרד מחוסר היכולת לעצור את התהליך הבלתי נמנע של הסימבוליזציה, מחזיר בעמודים האחרונים של הספר את ששת האבודים למרחב הפרטי שלהם, ובכך שולח תזכורת לנו, הקוראים:
"במשך זמן רב הייתי צמא לדברים ספציפיים, לפרטים, דחקתי באנשים שנסעתי בכל העולם כדי לדבר איתם שייזכרו בעוד, שיאמצו את מוחם' כדי לתת לי את הדבר הממשי שיפיח רוח-חיים בסיפור שלי. אבל כעת הבנתי שזו היתה הבעיה. רציתי את הפרטים הספציפיים בשביל הסיפור, ולא באמת הבנתי עד עכשיו – ואיך יכולתי להבין, אני שמעולם לא הכרתי אותם, שמעולם לא היה לי דבר מלבד סיפורים? [...] כשעמדתי במקום הספציפי ביותר שישנו, ידעתי שאני עומד במקום שבו הם מתו, שבו החיים שמעולם לא הכרתי ולא ראיתי אותם, נזכרתי בעוצמה רבה יותר שהם היו אנשים ספציפיים ומתו באופן ספציפי, ושאותם חיים ואותן מיתות שייכים להם ולא לי, ולא חשוב כמה סוחף יהיה הסיפור שאפשר לספר עליהם".
