אנו מצויים בעיצומו של עידן המידע והתקשורת. הברכה הטמונה בזרימה החופשית של מידע מגוון, המציף אותנו בזמן אמת, צופנת בחובה גם את קללת "הזיכרון הקצר", המתמקד בהווה. חלק מהצעירים של ימינו מתבוננים אל העבר לא בבחינת "דע מאין באת", כמאגר של ניסיון אנושי העשוי להדריכם לקראת העתיד, אלא בבחינת זמן שהיה ונחתם (past), ושהם רואים עצמם כחיים אחריו (post). עמדה זו גורמת בהכרח לניתוק, ולא לחיפוש של נקודת חיבור אל רצף אנושי-היסטורי מצטבר. העולם מתקדם לתוך האלף השלישי תחת השפעתם של סממני התרבות האוניברסלית המאפיינת את כלכלת השוק הפתוח, מהפכת התקשורת העולמית וההיצף של תיירות עממית. גבולות הולכים ומטשטשים. עם כל אלה מתמודדות התרבויות המקומיות, המבקשות להביע ולפתח את אופיים הייחודי של העמים והקהילות.
החברה הישראלית עוברת תהליכים דומים. הדור שחווה את השואה ונשא על כתפיו את משא הזיכרון הולך ועוזב אותנו. נוכחותם של העדים, שארית הפלטה, שראו את המראות וחוו את האירועים, העניקה לזיכרון תוקף מוסרי. היעדרם ייצור חלל מצפוני, תרבותי וחינוכי.
לנוכח תהליכים אלה, נראה שנגזר על זיכרון העבר לדהות ולאבד מתוקפו וממשמעותו. אישים ומאורעות היסטוריים מרכזיים ייעלמו מזיכרונם של בני הדור הצעיר.
מה, אם כן, יהיה גורלו של זיכרון השואה בקרב בני הדור הרביעי, יהודים ולא יהודים? מה יהיה מקומו של זיכרון זה בתרבות האנושית, הנסחפת בזרמים עזים ומנוגדים באלף השלישי? האם יצליחו בני הדור הראשון והשני למסור לנכדיהם את הצורך לזכור? האם יהיה זה זיכרון בעל משמעות בשטף החיים העכשוויים? האם הוא יתקשר לזהות העצמית ולרצף התרבותי שעל פיהם יחיו, יפעלו וייצרו הצעירים במאה ה-21? וכיצד יש להיערך לקראת פרשת הדרכים ההיסטורית הזאת? שאלות יסודיות אלה עומדות בפני יד ושם בהיערכות הרשות לקראת האתגרים של המילניום החדש.
תכנית הפיתוח הרב שנתית של יד ושם, אשר גובשה באמצע שנות התשעים, והושלמה זה מכבר, נועדה לתת מענה לצרכים ולאתגרים העכשוויים והעתידיים.
ברוח המסורת היהודית של "והגדת לבנך", יד ושם שם דגש חזק על הוראת וחינוך השואה בקרב הדורות הצעירים. היום, יותר מתמיד, הדור הצעיר מגלה עניין אמיתי בהיסטוריה הפרטית שלו ובזהות שלו. אנו, ביד ושם, האמנו מאז ומתמיד שזוהי אחריותנו ללמד את הדורות הצעירים בני העם היהודי, את השואה מנקודת מבט יהודית. יד ושם עונה על צרכים אלו על ידי פיתוח הכלים הנחוצים להנציח את הדיאלוג בין עבר, הווה ועתיד. כיום, טכנולוגיות חדישות מרחיבות את אפשרויות התקשורת. דורות העתיד חיים בעולם של אמצעי מדיה רבי השפעה. עלינו לדבר אליהם בשפתם.
הקמת בית הספר הבין-לאומי להוראת השואה, בניית מוזיאון חדש ומחשוב מערכות המידע ובראשם המאגר המרכזי של שמות קורבנות השואה, מהווים חלק מאותה תשתית הנדרשת לכך.
יד ושם הוא הראשון לכל המוזיאונים של השואה ברחבי העולם ותכנית הפיתוח של יד ושם ממשיכה מסורת זו ומובילה את יד ושם אך תוך המילניום השלישי.
המוזיאון החדש, אשר נפתח במרץ 2005, מחזק את מחויבותם של המבקרים היהודים אל בני עמם ואת אחוותם המוסרית כלפי בני האומות אחרות. מבקרים לא יהודים מזדהים עם גורל העם היהודי ושואבים עידוד להצטרף למאמץ ליצור עתיד אנושי יותר לטובת האנושות כולה.
על ידי שימור הזהות היהודית שלו בתוך ההקשר האוניברסלי, ותוך שמירה על הקול הייחודי של עדויות, יומנים, חפצים ותיעוד נוסף - יד ושם סולל את הדרך לעתיד טוב יותר.
