המכון הבין-לאומי לחקר השואה

האנציקלופדיה של הגטאות

+ חיפוש במאגר

ז'שוב (Rzeszów)

מקום לפני המלחמה: עיר נפה במחוז לבוב, פולין
מקום בזמן המלחמה: גנרלגוברנמן, מחוז קרקוב

Poland ,Rzeszow, תצלום של גבר יהודי ושתי נשים יהודיות עומדים ליד חנות מסומנת בגטו.
<br>
ארכיון יד ושם, 7891/1
<br>
Poland ,Rzeszow, תצלום של גבר יהודי ושתי נשים יהודיות עומדים ליד חנות מסומנת בגטו.
ארכיון יד ושם, 7891/1

Poland ,Rzeszow, סקי בגטו.
<br>
ארכיון יד ושם, 1024/12
<br>
Poland ,Rzeszow, סקי בגטו.
ארכיון יד ושם, 1024/12


לפני המלחמה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה חיו בז'שוב כ-15,000 יהודים – יותר משליש אוכלוסייתה. הם התפרנסו ממסחר, מתעשייה זעירה וממלאכה, בייחוד בענפי ההלבשה, המזון, המתכת והעור. היו בהם גם בעלי מקצועות חופשיים, חלפנים ומלווים בריבית.
אחרי מלחמת העולם הראשונה קיבלו יהודי ז'שוב את עזרת הג'וינט לתמיכה במוסדות הרווחה שלהם ובבית החולים היהודי בעיר. הם הסתייעו גם במוסדות להלוואות ללא ריבית, בטא"ז וכן ביהודים יוצאי ז'שוב שחיו בארצות-הברית. עם מוסדות הסעד נמנו מעון ילדים, בית יתומים ובית זקנים. גם איגודי עובדים של סוחרים ושל בעלי מלאכה הקימו מוסדות רווחה לתמיכה בחבריהם.
ב-1919-1918 פרעו חיילים ואזרחים פולנים ביהודי ז'שוב, פצעו כ-200 מהם ובזזו את רכושם. הפוגרומים הותירו רבים מיהודי העיר חסרי כל, והקהילה היהודית הקימה בתי תמחוי וחילקה בגדים לנזקקים.
בז'שוב פעלו בתי ספר מזרמים שונים: חדר מתוקן שהקימה תנועת המזרחי; בתי ספר של אגודת ישראל– "בית יעקב" לבנות ו"יסודי תורה" לבנים; ובית ספר יסודי ותיכון של הקהילה שפעלו במרכז הקהילתי ולימדו עברית וזכו להכרת השלטונות. היו גם צעירים שהמשיכו את לימודיהם בבתי מדרש. במרכז הקהילתי היו אולמות ואודיטוריומים לכינוסים, הצגות ואירועי ספורט וכן פעלו ספרייה וכיתות לימוד שהתקיימו בהן פעילויות מגוונות. סניף של "תרבות" הפעיל כיתות ערב ללימוד עברית ולקורסים מקצועיים. סניף אגודת ישראל המקומי הוציא לאור כתב עת בפולנית שנקרא Promien ("קרן"), והוא הופץ בכל רחבי גליציה. זמן מה התפרסם בעיר גם שבועון ביידיש.
בז'שוב היה ייצוג לכל התנועות הפוליטיות היהודיות שפעלו בפולין: המפלגות הציוניות, הבונד ואגודת ישראל. היו גם חברים יהודים במפלגה הקומוניסטית הפולנית שפעלה מחוץ לחוק. בעיר פעלו תנועות הנוער הציוניות וצעירי אגודת ישראל, והיו בה הכשרות חלוציות, שעשרות ממאות החברים שהכשירו עלו לארץ-ישראל. המפלגות הציוניות הפעילו ספריות וקיימו הרצאות במועדוניהן.
הכיבוש הגרמני. הגרמנים כבשו את ז'שוב ב-10 בספטמבר 1939. בימי הכיבוש הראשונים הם ערכו מיפקד נפרד של יהודי העיר כדי לגייס מאות מהם לעבודת הכפייה וגם חטפו יהודים מהרחובות ומבתיהם. בראש השנה וביום הכיפורים, שחלו כמה ימים אחרי הכיבוש, היו היהודים הדתיים מטרה מועדפת להתעללות ולמעשי אלימות. בתי הכנסת בעיר נהרסו, תשמישי קדושה חוללו, וחולל גם בית הקברות היהודי הישן; היהודים אולצו לנפץ את מצבותיו כדי שישמשו לריצוף הרחובות, המקום נחרש, בית העלמין הפך לכיכר, ומעתה ואילך נקברו היהודים ב"בית העלמין החדש". דירותיהם של יהודים בעלי אמצעים ובית החולים היהודי הופקעו למגוריהם של הקצינים הגרמנים, ומועצת הקהילה פתחה בית חולים חלופי.
תנועת היהודים הוגבלה – הכניסה לרחובות מסוימים בעיר נאסרה עליהם, הוטל עליהם עוצר משעה שבע בערב, ולקנות בשוק הורשו בשעות אחר הצהריים בלבד. מפעם לפעם אולצו יהודי ז'שוב לשלם סכומי כופר, וחיילים ושוטרים גרמנים בזזו לעתים קרובות את רכושם. בשבועות הראשונים לכיבוש אולצו היהודים לפתוח את חנויותיהם ולסמן אותן במגן דוד. בסופו של דבר הפקיעו הגרמנים את החנויות, את בתי החרושת ואת בתי המלאכה שבבעלות יהודים והפקידו את ניהולם בידיהם של "נאמנים" ארים.
בסוף אוקטובר 1939 מונה יודנרט של 30 חברים. בראשו הועמד עורך הדין קליינמן, וסגנו היה ברנרד (בנו) כהנא. קליינמן הוצא להורג בינואר 1940 עם כמה מחברי היודנרט, משום שלא סיפקו לגרמנים עובדי כפייה במספר שדרשו, וכהנא התמנה במקומו. היודנרט הצטווה לספק לגרמנים עובדי כפייה ותשלומי כופר תקופתיים. הוקם שירות סדר יהודי ובו 35 שוטרים בראשותו של לאון ברזנר (Berzaner), צלם במקצועו.
בסתיו 1939 ברחו צעירים יהודים רבים מן העיר אל האזור הסובייטי, ממזרח לנהר סן, אך לפני פלישת הגרמנים לברית-המועצות חזרו אחדים מהם בחשאי למשפחותיהם בז'שוב. רבים מאלה שנותרו באזור הסובייטי הוגלו בקיץ 1940 לאזורים הפנימיים של ברית-המועצות. עוד אלפי יהודים נמלטו לאזורים שסופחו לברית-המועצות ולמקומות אחרים בפולין הכבושה.
ב-7 בנובמבר 1939 הוטל על יהודי העיר קנס כבד ביותר. מ-1 בדצמבר 1939 ואילך הצטוו כל היהודים בני 12 ומעלה לשאת סרט שרוול ועליו מגן דוד כחול. באותו בחודש הגלו הגרמנים לז'שוב אלפי יהודים שגורשו מאזורי מערב פולין שסופחו לרייך, ובייחוד מלודז', מקליש (Kalisz) ומשלזיה עילית. בתחילת ינואר 1940 הוסיפו להגיע לאזור ז'שוב אלפי פליטים יהודים חסרי כל. ב-22 בינואר 1940 רצחו הגרמנים יותר מ-30 יהודים בעיר.
באמצע 1940 חיו בז'שוב קרוב ל-12,000 יהודים, כ-4,000 מהם פליטים. בסוף 1940 הועברו יהודים שהתגוררו ברחובות המרכזיים של העיר לאזורים שרוב תושביהם היו יהודים; חופש התנועה שלהם הוגבל עוד יותר ונאסר עליהם לעבור דירה ללא אישור. העברת רכושם של היהודים לגרמניה הושלמה, ובמסגרתה הועברו גם כמה מכונות שנלקחו מבתי החרושת.
מסוף 1939 פעלו באזור ז'שוב עשרות מחנות עבודה. מרבית יהודי הסביבה עבדו בעבודת כפייה בשדה התעופה הצבאי הקרוב. עובדי הכפייה קיבלו לעתים קרובות תוספת מזון קטנה, תשלום על עבודתם, ואחדים מהם הצליחו לבוא במגע עם האוכלוסייה הפולנית ולהחליף חפצי ערך במזון. למרות זאת שרר רעב בקרב היהודים, ובשל תנאי התברואה הקשים באזורים שנאלצו להצטופף בהם פרצה בהם מגפת דיזנטריה.
באפריל 1941 נרצחו 18 יהודים בבית העלמין החדש. ב-3 וב-10 באוקטובר 1941 פשטה המשטרה הגרמנית על בתים רבים של יהודים, שדדה רכוש והתעללה בבעליהם.
הקמת הגטו, מוסדותיו וניהול החיים בו. בקיץ ובסתיו של שנת 1941 הועברו היהודים לרובע נפרד בז'שוב, והגרמנים והפולנים תפסו את דירותיהם. בחורף 1941/42 הוחרמו פרוות היהודים, ופרוון יהודי נרצח אחרי שנתפסה אצלו פיסת פרווה.
ב-17 בדצמבר 1941 פורסמה הפקודה בדבר הקמת גטו בז'שוב. באותו החודש הוקף הרובע הנפרד גדר תיל וקירות חיץ, והיציאה מהגטו והכניסה אליו התאפשרה אך ורק דרך שלושה פתחים שהמשטרה הגרמנית שמרה עליהם יומם ולילה. מי שנתפס יוצא מהגטו בלא אישור הוצא להורג. מעבר היהודים לגטו הושלם ב-10 בינואר 1942. רוכזו בו כ-12,500 יהודים, יותר מ-3,000 מהם פליטים.
העובדים שנחשבו חיוניים לכלכלת גרמניה קיבלו אישורים מיוחדים ורישיונות מלשכת העבודה הגרמנית, ואלה הגנו עליהם זמנית מפני חטיפה למחנות עבודה. הם יצאו מן הגטו לעבודותיהם במפעלי חיל האוויר הגרמני, במחנות צבא, בבתי חרושת, במחנות עבודה בביישיאדקה (Biesiadka) שליד ז'וחוב (Rzochow) ובחוות חקלאיות ליד העיר, ובהן אחוזת מילוצין (Milocin). העובדים מחוץ לגטו התאמצו להשיג מזון ולהבריחו לגטו. בניסיון לצמצם את התמותה במגפות שפשׂו בגטו הוקם בו בית חולים קטן למחלות מידבקות, אך לא היו בו די מיטות ודי תרופות. בבתי תמחוי שהקימו היודנרט והסניף המקומי של יס"ס חולקו מאות מנות מרק מדי יום ביומו. היודנרט הצליח לשכנע את הגרמנים שירשו ליהודים לגדל תפוחי אדמה מחוץ לגטו ולהקים בתוך הגטו בתי מלאכה, בעיקר להלבשה ולנגרות, וכן מכבסה. מפעלים אלו סיפקו שירותים גם לגרמנים תמורת מנות מזון מוגדלות לעובדים. מאוקטובר 1940 ועד הגירוש ביולי 1942 הפעיל היודנרט בית ספר יסודי ביידיש וארגן קורסים מקצועיים לחשמלאות, לנגרות ולסיעוד, כדי להכשיר עובדים במקצועות חיוניים לגרמנים, בתקווה למנוע את גירושם של אותם עובדים למחנות עבודה.
ביוני 1942 גורשו לז'שוב 12,000-10,000 יהודים מעיירות סמוכות, ובהן סוקולוב מלופולסקי (Sokolow Malopolski), יבורניק פולסקי (Jawornik Polski), גלוגוב (Glogow), קולבושובה (Kolbuszowa), סנדז'ישוב (Sedziszow), צ'ודץ (Czudec), טיצ'ין (Tyczyn), בלזובה (Blazowa) ו סצ'יז'וב (Strzyzow). ומספר היהודים בגטו ז'שוב גדל ל-25,000-22,000. ביולי 1942 הוטל על האוכלוסייה היהודית כופר בסך מיליון זלוטי.
אחרי האקציות של קיץ וסתיו 1942 נותרו בגטו כ-3,000 יהודים. גטו ז'שוב היה לאחד מחמישה גטאות שנבחרו כדי לרכז בהם את היהודים שנותרו באזור כולו. שטח הגטו צומצם פעמיים, ביולי ובנובמבר 1942, ואחרי הפעם השנייה הוא חולק לשניים. החלק המזרחי, גטו A או 1, ממזרח לרחוב בלדוחובסקה (Baldochowska), הפך למחנה לעבודת כפייה (Judisches Zwangsarbeitslager – ZAL) לבעלי אישורי עבודה, ואילו החלק המערבי, גטו B או 2, שימש למגורי בני משפחותיהם של העובדים, הנשים, החולים, הזקנים וכמה ילדים וכן מגורשים וניצולים אחרים. גטו זה כוּנה בפי שרידי הקהילה "גטו ההתכה" (Schmeltzghetto), בידיעה שכל מי שהושלך אליו נידון למוות ודאי. הגטאות היו מוקפים גדרות תיל ומופרדים זה מזה.
בגטו A הייתה הפרדה בין הגברים לנשים. לעתים קרובות נערכו בו חיפושים אחר חסרי אישורים, ומי שנתפסו נרצחו ביערות רודנה (Rudna) או בבית העלמין החדש. מי שנתפס מבריח מזון לגטו נרצח בו במקום. אחת לכמה שבועות שולחו יהודים משני הגטאות למחנות עבודה בָּאֵזור: סטלובה וולה (Stalowa Wola), ז'וחוב, ביישיאדקה, רומנוב (Romanow), מחנה עבודה בנפת קולבושובה, לישיה גורה (Lisia Gora) ומחצבות בכפר זרנוב (Zarnow) שליד סצ'יז'וב. היודנרט השתדל לצייד את אסירי מחנות העבודה במזון ובביגוד. רבים נספו במחנות אלו.
מאות מתושבי גטו A עבדו בבתי המלאכה שבגטו, בייחוד בתיקון בגדיהם של יהודים שנרצחו במחנות המוות (ובגדיהם הובאו מהמחנות לגטו בקרונות רכבת) וכן בנגרות ובזגגות. אחרים עבדו מחוץ לגטו, בתחנת הרכבת ובבתי חרושת. העובדים במפעלים הצבאיים ובמחנות סומנו באות W, האות הראשונה של ורמכט (Wehrmacht), ועובדי החימוש (Rüstung) סומנו באות R. סימון זה נועד להגן עליהם מפני חטיפה לעבודות כפייה אחרות או גירוש.
בכל אחד משני הגטאות היה בית חולים. בגטו B מתו רבים מטיפוס, ובהם ד"ר האופטמן, שהיה מנהל בית החולים.
גירושים ואקציות. ב-28 באפריל 1942 רצח הגסטפו כ-30 יהודים, באמתלה שהיו קומוניסטים.
רוב היהודים שישבו בגטו ז'שוב גורשו ביולי 1942, בארבע אקציות שבוצעו בהפרש של ימים אחדים זו מזו: ב-7, ב-10, ב-14 וב-19 ביולי. ב-7 ביולי נורו למוות החולים שבבית החולים של הגטו, 150 אסירים בבית הכלא של העיר, מפקד שירות הסדר היהודי ברזנר והרב הלברשטם. הם נרצחו ביערות רודנה בדרך לגלוגוב.
בכל אחת מהאקציות פונו יהודים מחלק אחר של הגטו אל הכיכר שהוקמה במקום שלפנים שכן בו בית הקברות היהודי הישן ועתה שימשה מקום הריכוז (Sammelplatz) של היהודים המועמדים לגירוש. הרכוש שהביאו אתם הוחרם. אחרי סלקציה שוחררו כמה מאלה שהחזיקו אישורי עבודה. כ-1,000 חולים וזקנים נרצחו בבית עלמין החדש, וכמעט כל היתר שולחו מתחנת הרכבת סטרוניבה (Staroniwa) למחנה ההשמדה בלז'ץ. מי שלא עמדו בקשיי הדרך לתחנת הרכבת – נורו למוות.
בז'שוב נותרו לאחר האקציות של יולי כ-3,000 יהודים בעלי אישורי עבודה וכן יהודים שהסתתרו בזמן האקציה. שטח הגטו צומצם. הגסטפו בדק מפעם לפעם את אישורי העבודה של תושבי הגטו והחתים אותם. בסוף יולי הגיעה לז'שוב קבוצה גדולה של יהודים שגורשו מגטו דמביצה (Debica).
ב-7 באוגוסט 1942 שוב גורשו נשים וילדים מהגטו. הגרמנים קראו לאמהות לילדים קטנים להירשם, לכאורה כדי להציב אותן בעבודות הדורשות פחות מאמץ. כ-1,000 נשים וילדים התייצבו – ושולחו לבלז'ץ. מספר קטן של נשים ללא ילדים גורשו למחנה פלקינייה (Pelkinie) שליד ירוסלב (Jaroslaw).
ב-15 בנובמבר 1942 הוצאו להורג ביערות רודנה כ-2,000 חולים, זקנים, נשים וילדים; אחרים מתושבי הגטו שולחו באקציה זו לבלז'ץ. אקציה נוספת בוצעה ב-15 בדצמבר 1942, אחרי חלוקת הגטו. חולים וחלשים נרצחו במקום, וכ-1,500 מתושבי גטו A ומגורשים מגטו קרוסנו (Krosno) שולחו לבלז'ץ. כ-200 מהמגורשים קפצו מהרכבת הנוסעת לבלז'ץ וחזרו לגטו A.
בסוף אוגוסט או בתחילת ספטמבר 1943 שולחו לאושוויץ רובם של 2,500 עד 3,000 היהודים שנותרו בגטו ז'שוב, והצעירים שבהם שולחו למחנה העבודה שבנייה (Szebnie). החולים בבתי החולים של שני הגטאות נרצחו במיטותיהם. באותה אקציה נרצחו כפי הנראה גם חברי היודנרט והשוטרים היהודים. גטו A חדל להתקיים. במקום הושארו 160-150 בני אדם כדי לנקות את הגטו, לאסוף את חפצי המגורשים ולעבוד בבתי המלאכה. בפברואר 1944 נותרו בשטח המחנה 15 גברים ונשים. הגברים הועברו למחנה עבודה ליד ז'שוב ולמחנה העבודה בסטלובה וולה, והנשים שולחו למחנה פלשוב (Plaszow).
ב-25 בפברואר 1944 נרצחו בעקבות הלשנה 35 יהודים שהסתתרו בבונקרים בז'שוב, ואִתם נרצח גם הפולני שהסתיר אותם ודאג להם למזון ולשירותים אחרים.
מחתרת והתנגדות. חברי השומר הצעיר, ובהם סלה מוֹל, הינדה גרוֹל, משה טראום ולייב בירמן, ניסו להקים בז'שוב מחתרת לוחמת וליצור קשר עם חברי מחתרת בקרקוב, בטרנוב (Tarnow) וביסלו (Jaslo). קבוצה אחרת, שארגן יהודי ששמו קוֹבֶּה, הייתה בקשר עם המחתרת הפולנית בז'שוב.
כמה קבוצות של פרטיזנים באזור כללו חברים יהודים מז'שוב. קבוצות אחדות של יהודים היו פעילות ביערות שמסביב לעיר, חמושות במעט כלי נשק שרכשו בסיועם של פולנים.
כ-100 מיהודי ז'שוב שרדו בגטו, במקומות מסתור או במחנות. עוד כ-600 מהם ניצלו באזור שבשליטת הסובייטים.

  • Facebook
  • YouTube
  • Twitter
  • Instagram
  • Pinterest
  • Blog