המכון הבין-לאומי לחקר השואה

האנציקלופדיה של הגטאות

+ חיפוש במאגר

נובי דבור (Nowy Dwór)

מקום לפני המלחמה: עיירה בנפת ורשה, מחוז ורשה, פולין
מקום בזמן המלחמה: בצירק ציחנאו

בין שתי מלחמות העולם חיו בנובי דבור כ-3,900 יהודים – כמחצית תושביה. הם התפרנסו ממסחר ומרוכלות, מתעשייה זעירה וממלאכה. רבים מהם עבדו בענפי ההלבשה והמזון, והיו בהם פועלים בבתי חרושת. הם הסתייעו באיגודים מקצועיים, בבנק יהודי ובקופת גמ"ח. ילדי הקהילה למדו בתלמוד תורה, בישיבה, בבית ספר יהודי עממי מיסודו של ציש"א ששפת הלימוד בו הייתה יידיש ובבית ספר שבו למדו בעברית. רבות מבנות הקהילה למדו בבית ספר של רשת "בית יעקב" של אגודת ישראל. בעיירה היה גם בית ספר יסודי ממשלתי ליהודים (שבסובקה), ולמדו בו בעיקר בנות. בעיירה פעלו שתי ספריות יהודיות, וכן אגודה לספורט וקבוצת דרמה.
בנובי דבור פעלו מפלגות ציוניות והכשרה חלוצית (של "המזרחי") וכן אגודת ישראל והבונד, סניף של "פועלי אגודת ישראל" בעיירה קיים קופת גמ"ח והכשרה חקלאית, וכן פעלו בה סניפים של תנועות הנוער של הבונד. כמה יהודים היו חברים במפלגה הקומוניסטית הפולנית הבלתי חוקית.
ערב מלחמת העולם השנייה חיו בנובי דבור כ-4,500 יהודים. עם פרוץ המלחמה הופצצה העיירה, שלושה רבעים מבתיה נהרסו ומאות יהודים נהרגו. רוב היהודים ברחו לוורשה (Warsaw).
הגרמנים כבשו את נובי דבור בספטמבר 1939, והמצודה הסמוכה, שכמה מיהודי העיירה השתתפו בהגנה עליה, נפלה בידיהם ב-29 בספטמבר. מהיום הראשון לכיבוש נחטפו יהודים לעבודת כפייה, רכושם נבזז ועסקיהם הוחרמו. המוסדות היהודיים נסגרו. בסתיו 1939 נכללה נובי דבור בבצירק ציחנאו שסופח לרייך ושמה הוסב לנויהוף (Neuhof). כמו כל יהודי המחוז חויבו גם יהודי נובי דבור להצמיד לבגדיהם טלאי צהוב על החזה ועל הגב. ככל הנראה בדצמבר 1939 אולצו היהודים לחזות בשרפת ספרי הקודש שלהם. באותה תקופה דרשו הגרמנים תשלומי כופר.
לקראת סוף 1939 היו בנובי דבור כ-2,800 יהודים. הגרמנים הודיעו על גירושים לגנרלגוברנמן. גברים צעירים ברחו לברית-המועצות, ומשפחות ברחו בעיקר לוורשה. בסוף 1939 נותרו כנראה בנובי דבור לא יותר מ-1,000 יהודים, בעיקר עניים. הם קיבלו תעודות זהות של הרייך השלישי והתפרנסו מעבודה בשירות הגרמנים. בראשות קבוצת העובדים עמד רוטשטיין.
ב-1940, כשהחמיר המצב בוורשה, שבו רבים מיהודי נובי דבור לעירם. היו שהוצאו להורג באשמת הברחת הגבול, וידוע שבמאי 1940 נרצחו במחנה המעבר בדז'יאלדובו (Dzialdowo)
14 מיהודי נובי דבור שהואשמו בכך.
בתחילת 1941 הוקם בעיירה גטו, בשכונת פיאסקי (Piaski). מסביב לגטו הוקמה גדר עץ ונקבעו בה שני שערים. באותה תקופה התמנה יודנרט. בראשו הועמד רוטשטיין, ואחרי שהתפטר מונה במקומו יוסף גרשון. כמו כן הוקם שירות סדר יהודי, ובראשו עמד יעקב ברנק (Barank). בפיקוח שירות הסדר פעל בגטו בית סוהר, ואסירים שמשפחותיהם לא הצליחו לשחד את השוטרים כדי לשחררם נמסרו לידי הגסטפו.
התנאים הסניטריים בגטו היו גרועים ושררה בו צפיפות גדולה. מנות המזון חולקו רק לבעלי תעודות זהות של הרייך השלישי, ויהודי הגטו נאלצו לסכן את חייהם בהברחת מזון. רבים מיהודי הגטו עבדו מחוצה לו, וקצתם זכו לקבל בתמורה תשלום מועט. מפעם לפעם הצליחו כמה מהם להבריח מזון לגטו. בגטו פרצה מגפת טיפוס, ורבים נספו בה. בגטו הוקם בית חולים זעיר, ואחים ואחיות יהודים עבדו בו בפיקוחו של חובש פולני. במאי 1941 ציוו הגרמנים על יהודי העיירה לטבול בנהר במשך שעות בעוד חפציהם ובגדיהם מחוטאים, ורבים חלו ומתו בעקבות זאת. ב-14 במאי 1941 גורשו 400 מתושבי הגטו לגטו של לודווישין*.
הגטו נסגר רשמית ב-17 ביוני 1941. היו בו אז כ-2,000 תושבים. ב-6 ביולי 1941 (לפי גרסה אחרת – ב-13 ביולי) ערכו אנשי ס"ס ואנשי משטרה גרמנית ופולנית סלקציה ביושבי הגטו והשאירו בו 750-600 צעירים. היתר גורשו למחנה הריכוז בפומייחוּבק (Pomiechowek). 28 יהודים נרצחו ברחובות הגטו באותו היום.
במחצית השנייה של 1941 סיפק הגטו לגרמנים 400-300 עובדי כפייה יהודים מדי יום. שוטרים גרמנים ושוטרים יהודים היו מוציאים את האנשים לעבודה מבתיהם, לעתים בכוח.
ככל הידוע בתחילת סתיו 1941 הובאו לגטו יהודים מכפרי הסביבה. בנובמבר 1941 הובאו לנובי דבור יהודי זקרוצ'ים (Zakrocym), כ-1,200 יהודים מו וישוגרוד (Wyszogrod), וכמה משפחות מפלונסק (Plonsk). מספר תושבי הגטו התקרב אז כנראה ל-3,000. הוקם "גטו קטן" למגוריהם של יהודי וישוגרוד. אנשי שירות הסדר השגיחו על המעבר בין הגטו הראשי ל"גטו הקטן" ומנעו הברחות.
בסוף 1941 צורפו ליודנרט שלושה נציגים של יהודי וישוגרוד, ולעזרת הפליטים הוקם מטבח ציבורי. בסוף 1941 או תחילת 1942 פרצה בקרב הפליטים מגפת טיפוס, ולפחות 200 בני אדם מתו בה. בית החולים המשיך לפעול.
במאי 1942 נתלו לעיני כל יהודי הגטו שבעה צעירים בני 25-16 שנתפסו בהברחת מזון לגטו. רציחות אלו נמשכו כל הקיץ, ועם הנרצחים נמנו גם נשים.
ב-2 או ב-4 באוקטובר 1942 חוסל הגטו בלודווישין הסמוכה. כ-100 בני אדם שברחו מהאקציה שם הגיעו לגטו בנובי דבור, ושם עצרו אותם אנשי שירות הסדר היהודי. רובם שוחררו לאחר שקרוביהם שיחדו את היודנרט, אך 38 מהם הוסגרו לגרמנים ונרצחו.
ב-26 באוקטובר 1942 כיתרו את גטו נובי דבור אנשי גסטפו, ז'נדרמים גרמנים ופולקסדויטשה. שערי הגטו נסגרו, ואיש מהיהודים לא יצא עוד לעבודה מחוץ לגטו. ב-28 באוקטובר 1942 הובאו לגטו 2,800 יהודים מצ'רווינסק (Czerwinsk). מספר התושבים בגטו עלה כנראה על 5,000, והצפיפות הייתה קשה מנשוא. ב-16 בנובמבר 1942 דרשו הגרמנים מהיהודים למסור לידיהם את כל דברי הערך.
ב-20 בנובמבר 1942 יצא מנובי דבור הטרנספורט הראשון לאושוויץ, ובו כל היהודים בני ה-40 ומעלה, חולים ונכים ונשים שנשארו בלי בעליהן, הן וילדיהן אִתן. ב-9 בדצמבר 1942 יצא הטרנספורט השני ובו הכשירים לעבודה. ב-12 בדצמבר 1942 יצא מהעיירה הטרנספורט השלישי והאחרון. אנשי היודנרט נסעו בקרון האחרון, וזה נותק מהרכבת בוורשה.
כמה יהודים מנובי דבור נמלטו מהגטו והסתתרו בצד הארי. אחדים נרצחו בידי הפולנים או הוסגרו לידי הגסטפו.
אחרי המלחמה נותרו בחיים 450-400 מיהודי נובי דבור; רובם עשו את שנות המלחמה בברית-המועצות. כמה עשרות שרדו במחנות, ואחדים – בצד הארי.

  • Facebook
  • YouTube
  • Twitter
  • Instagram
  • Pinterest
  • Blog