התערוכה "דיוקן אחרון" מציגה יצירות שנולדו מתוך דחף יצירתי אדיר שהניע אמנים יהודים, ממוצא ורקע שונים, לשקוד על סדרות שלמות של דיוקנאות תוך התמודדות יומיומית עם תנאי חיים קשים ביותר וחרף מחסור באמצעים לציור. ההסבר לכך טמון ברצון להנציח ולהשאיר זכר. בכמה קווי עיפרון או פחם על נייר הצליחו האמנים להפיח רוח חיים בדמויות של אנשים שהיו על סף כיליון, להחזיר לאדם את תווי פניו ואת צלם האנוש שלו, אותם ניסו הנאצים למחוק. אין מדובר באירוע נקודתי או אקראי אלא בתופעה הנשנית במקומות רבים בתקופת השואה.

התערוכה מבוססת על אוסף המוזיאון לאמנות יד ושם ומציגה קרוב ל-200 דיוקנאות פרי יצירתם של 21 אמנים שפעלו להנצחת חבריהם בגטאות ובמחנות.

בזכות היצירות שנותרו – בין אם של אמנים שנרצחו ובין אם של אמנים ששרדו – ניתנת לנו הזדמנות להביט בפני הגברים, הנשים והילדים שתועדו בזמן אמת, בעת המאורעות ממש. לפנינו אפוא פסיפס אנושי נדיר ומרתק של אנשים ממוצא ורקע שונים, שחלקו גורל משותף של עם, בעת הקשה ביותר בתולדותיו. פסיפס זה הוא גם דיוקן אחרון של קהילה בשעת חורבנה.

כל דיוקן בתערוכה מגולל למעשה שלושה סיפורים: סיפור האמן, סיפור האדם המצויר בדיוקן וסיפור היצירה. כדי להציג את שלושת הסיפורים האלה, צוות המוזאון לאמנות השתמש במאגרי המידע של יד ושם, לרבות היכל השמות והארכיון, וכן במאגרים נוספים, כדי לדלות פרטים על האנשים שדיוקנם מוצג בתערוכה. השתדלנו לציין בקורות החיים של כל אמן בתערוכה את הנסיבות המיוחדות שבהן צייר את הדיוקנאות, וכיצד השיג את החומרים על-אף המחסור במזון ובהיעדר תנאי מחיה בסיסיים.

בעקבות התערוכה וחשיפת הדיוקנאות לקהל הרחב, יש תקווה שיתווסף מידע על האנשים הניבטים אלינו מן הדיוקנאות ויזוהו האנשים המצוירים שעד עתה נותרו עלומים.

אוצרת התערוכה: אליעד מורה-רוזנברג