ה"פתרון הסופי"
מתחילת המלחמה מ- 1939 ועד קיץ 1941 נרצחו ונספו רבבות יהודים כתוצאה מהשלכותיה השונות של מדיניות הכיבוש הגרמנית. עם הפלישה לברה"מ, החלו הנאצים ברצח שיטתי של יהודי אירופה, שכונה בז'רגון הנאצי "הפתרון הסופי של הבעיה היהודית". החל מ- 22 ביוני 1941, החלו יחידות הרג של הס.ס. והמשטרה הגרמנית, בשיתוף פעולה עם יחידות צבא גרמניות ברצח המוני של יהודי מזרח פולין וברית המועצות – בתחילה בעיקר של גברים, ובהמשך גם של נשים וטף בכל אזורי הכיבוש בברית המועצות. לעיתים נטלו חלק במעשי הרצח גם אנטישמים מקומיים. באיזורים הדרומיים של ברית המועצות הכבושה נרצחו רבבות יהודים על ידי יחידות צבא רומניות סדירות. בסתיו 1941 החל רצח שיטתי של יהודים גם ביוגוסלביה. אז גם החל תכנון הרחבת מעגלי הנרצחים לאזורים נוספים בכל רחבי אירופה, ובדצמבר החלה פעולתו של מחנה המוות הראשון – חלמנו – שבו הומתו מאות אלפי יהודים מאזור מערב פולין (הורטגאו) שסופח לגרמניה.
נקודת ציון בהתפתחותו של הפתרון הסופי הייתה בכינוסה של "ועידת ואנזה" בברלין, בינואר 1942, שם דנו פקידים נאצים בכירים בפתרון הסופי בהקשרו הכלל אירופי ונערכו תיאומים בין גופים שונים לשם קידום ביצועו. בשנת 1942, שהייתה שנת שיא בפתרון הסופי, ובחודשים הראשונים של 1943, נרצחו מרבית יהודי פולין, וכן גם יהודים מארצות נוספות באירופה, בשלושת מחנות המוות שפעלו בגנרל גוברנמנאן (פולין הכבושה) – בלזץ', סוביבור וטרבלינקה. שרידי היהודים מאזורים אלו נרצחו בשלהי 1943 בעיקר במחנה מיידנק.
משנת 1942 החלו גירושי יהודים מכל ארצות אירופה אל מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו, שהפך לאחר סגירת מחנות המוות הקטנים יותר לאתר הרצח המרכזי של יהדות אירופה. פעילותו של אושוויץ הגיעה לשיאה בקיץ 1944, אז נרצחו בו מאות אלפי יהודים מגטו לודז', סלובקיה ובעיקר מהונגריה. קרבנותיו האחרונים של "הפתרון הסופי" היו אסירי מחנות יהודים – כרבע מיליון – שנרצחו במהלך צעדות המוות - הפינוי ההמוני של האסירים משטחי המזרח לגרמניה על רקע התקדמותו של "הצבא האדום" הסובייטי במזרח.
השער כולל מקורות העוסקים בתהליך התפתחותו של רעיון הפתרון הסופי והוצאתו מהכוח אל הפועל.
בנושא זה קיימים במערכת המקורות הבאים:
